הריאיון הלפני אחרון

(ראיינה ד.ק.)

– קובי כמה פעמים ביום אתה חושב להתאבד?
– לפחות פעם אחת.
– למה?
– אני חושב שאני כישלון מוחלט. בכל התחומים. אני לא מתכוון לחכות לגיל 80 כשפיליפינית יפיפייה דוחפת את כיסא הגלגלים שלי ומנגבת את הסמארק מאפי.
– כישלון? פה ושם ישנם צעירים שמעריצים אותך.
– אלה שמועות. בדרגה שלשמעון פרס הייתה אימא ערבייה והיו לו מניות ב"תדריאן". כבר אמרתי שאם הכתיבה בישראל היא בניין רב קומות, הרי שבפנטהאוז גרים דויד אבידן, דליה רביקוביץ', נתן זך, מאיר ויזלטיר, דורון רוזנבלום. מי שירצה לראות איפה אני גר יצטרך ללכת לשביל שמוביל לפחי הזבל, להגיע לגדר, ומעבר לגדר יהיה אוהל מנייר. שם אני גר. ואם את חושבת שהנייר מלא אותיות, אז לא. אלה יריקות.
– שמעתי פעם את עיתונאי המוזיקה / התרבות אבי פיטשון אומר ש"קובי תקוע שלושים שנה בהתחככות בלכלוך, ברוק מצ'וקמק. די, שייצא מזה".
– זה י
ותר בנואשות מאשר בלכלוך. לפני כמה שנים ביקרתי בכנסיות בנצרת. ראיתי ילדה בת 12, במשקפי שמש, עם מקל עיוורים, היא הייתה עיוורת, עומדת קרוב קרוב לדלת הכניסה וממששת את דמויות המלאכים שהיו חרוטות בדלת. אני לא יכול למחוק את המראה הזה. את יכולה?
– אני משתדלת להתרכז בשניות, ברגעים, בשעות של אושר. העולם מלא בכאלה. בילדים שלי.
– אבל אפילו כשקניתי פרח, ניגשתי לילדה, הושטתי לה אותו ואמרתי "הנה פרח", שמעתי את צריחת הכאב של הפרח כשסוחרים קטפו אותו כדי לעשות ממנו כסף. וזו גם המוזיקה שאצלי בראש.
– אבל הטקסטים שלך מלאים בשורות יפות מלאות אור.
– זה מורכב יותר. אני אוהב סגנון כתיבה על מוזיקת רוק שנקרא "Trash Writing". כמו שיש סרטי טראש, מוזיקת טראש. עירוב בין שורות יפות, לא מיופייפות, עם שורות דפוקות, סתמיות, מקושקשות. יש בזה שוני. יופי מוזר, יופי סוטה. זונה יפהפייה שמגמגמת בכוונה.
– מה אתה חושב על הכתיבה על מוזיקת פופ / רוק בעברית?
– מעבר לחוג המצומצם של עיתונאי מוסיקה, אני מעריץ שלושה כותבים בשפה העברית. את לימור נחמיאס, אהרון (אהרל'ה) בכר וגון בן ארי. רק האחרון כתב, וכתב הרבה, על רוק. הוא הוציא גם שני רומנים נהדרים. כשדויד אבידן מת, טלפנו מהרדיו לדליה רביקוביץ'. "אבידן הוא משורר גדול" – אמרה. "מה פירוש גדול?" – שאלו אותה. ודליה ענתה: "גודלו כגודל הלוויתן". זו הגדרה מדהימה לאיכותו של אבידן. של כותב ענק. בכל תחום. הסתכלי סביבך, על כמה עיתונאים / משוררים / סופרים / מחזאים / שחקנים וכו' את יכולה להגיד את המשפט שדליה אמרה? על גון בן ארי אני יכול להגיד אותו.
– מה בקשר לרוקיסטים ישראליים?
– ארבעת המופלאים שלי הם: ענבל פרלמוטר, גבריאל בלחסן, אורי דרומר ואהד פישוף.
אני חושב שענבל הייתה גדולה מכולם. תקשיבי לשיר שלה "יום שחור". היא הגיעה בו לעומק כזה שאפילו לו ריד וניק קייב לא יגיעו אליו. עומק ודימיון הם קני מידה שלי לאיכות אמנותית. וגם, אבל הרבה פחות, מקוריות.
– אתה יכול להבהיר יותר את עניין העומק?
– לרוב מה שקרוי "מוסיקה מזרחית" טקסטים ברמה של "מאמי אני מתה עליך ואתה לא שם עלי". את אותו דבר כתב המשורר יצחק שלו: "הקשב אל הציפורים המתחננות בי אליך. בגרוני מתה חוחית". זה אותו דבר. אבל זה לא אותו דבר, כי העומק בשורות של יצחק שלו עמוק פי כמה וכמה.
– למה אתה לא כותב על פורטיס, סחרוף, קרולינה, עומר אדם?
– כל כך הרבה כותבים עליהם.
– אבל זה יביא לך יותר קוראים.
– מכרי הטוב יוסי מר חיים, מלחין אוונגרדי אדיר, אמר לי: "בכל הארץ יש רק 20 אנשים שמתעניינים במוסיקה שלי. אני מסתפק בכך".
– כל כך הכבוד לבלוגים, לא ניסית להשתחל לעיתון נייר?
– כשהייתי צעיר עשיתי את זה. זה היה קצר מועד. עמית שהם, שהיה עורך שלי ב"זמן ת"א", מקומון של "מעריב", אמר לי "למה אתה לא מציע שאשלח אותך לכתוב על פסטיבל ערד? אתה מביא לי טקסטים על להקות שלפעמים אני חושב שאתה המצאת אותן". מה שהיה נכון.
– אבל זה לעשות צחוק מהעבודה.
– לא. זה להפעיל את הדימיון בווליום יותר גבוה. את יודעת שההגדרה שלי לכתיבה גדולה על רוק זה "להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדימיון של אלוהים". ההגדרה שלי לסוג הרוק שאני אוהב היא "שעון קוקיה שתלוי על הקיר, שהמחוגים שלו הולכים הפוך, ובמקום ציפור יוצאת ממנו טיפת דם ענקית".
– מה העניין עם חבישת הכובע הכמעט נצחית שלך?
– גראנט הארט, מי שהיה המתופף של הלהקה האמריקאית "האסקר דו" שנפטר לפני חודש, שהוציא אלבומי סולו מופלאים כי יש בהם עומק ודימיון במינון אדיר, אמר לי פעם: "אל תסיר כובע בפני נשיא, ראש ממשלה, קצין, ראש עיר, עורך או סופר גדול, אלא רק בפני הבחורה שאתה אוהב".
– אתה כותב הרבה שנים. יש מישהו שאתה רוצה לכתוב עליו?
– בעצם יש לי רק דבר חשוב אחד להגיד, שאני אוהב בחורה בשם מאשה.
– ביקרתי בבית שלך. זה מדהים. חמישה חדרים עמוסים בספרים, דיסקים, תקליטים, עיתונים. בקושי אפשר לזוז. אפילו מיטה זוגית אין לך. רק מיטת יחיד.
– הדוגמניות כל כך רזות, שמספיקה מיטה כל כך צרה לזוג.
– הציניות שלך לא מביאה אותך לקיר שאתה לא יכול לעבור אותו?
– אני דופק כל כך את הראש בקיר עד שנבעו בו סדקים. הטקסטים שלי הם פתקאות שאני תוחב לסדקים האלה. זה הכותל המערבי שלי. את חושבת שמישהו למעלה קורא אותן? אדם ברוך אמר לי: "אתה מטפס על קירות שלא קיימים, אבל לפחות אתה מביא לנו שורות שלא ידענו שיכולות להיות קיימות".
– איפה אתה עומד מבחינה פוליטית?
– אני לא עומד. אני זז. הרבה שמאלה מקבוצת "מצפן". קבוצה אולטרה שמאלנית מלפני עשרות שנים.
– שחבריה היו מוקצים מחמת מיאוס.
– כן. כשנשאל אבי / מורי עקיבא אור, ממקימי הקבוצה, מה בדבר שימוש בנשק חם, הוא אמר שהדבר עלה לדיון אצלם, אבל הוצא מהר מסדר היום. מפני שהציבור הישראלי לא יקבל את זה. והוא צדק. יש גבול. אסור לחצות אותו.
– אם תזכה בפרס ספיר, שזה מאה חמישים אלף ש"ח, מה תעשה בכסף?
– חצי אתרום ל"רופאים ללא גבולות" וחצי ל"שוברים שתיקה".
– אתה מתכוון לשים בסוף הפוסט הזה ציור בו נראה מבוגר מחבק ילד. למה?
– כי אני לא זוכר שאבא או אימא שלי חיבקו אותי אי פעם. רכשתי אותו ב"צימר", ולצערי שכחתי את שם הצייר. אם מישהו מכיר שיסמס לי.
– הפוסטים שלך מלאים ברמזים למזרקים, הסנפות. למה?
– התנסתי בכל. אבל הסם הכי חזק זו המציאות. היא הכי מתגמלת וגם הכי אסונית. בתנאי שאתה מתחכך ברחוב, לא רק בבית שלך ולא רק בתל אביב. אם אתם מגיעים לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות מנה, במקום זה תעלו לאוטובוס וסעו לבית שמש, לדימונה, לאשקלון וכו'. שבו שם בבית קפה. שוטטו ברחובות. הביטו באנשים, בבתים, בעצים, בכבישים, בפחי האשפה, בגנים הציבוריים, בבתי הספר, במלצרית שמגישה לכם. ברמקול החדש שמשמיע את אייל גולן. בנערה שעוברת ולובשת חולצה של "נושאי המגבעת". הנה חתול רזה מרוב רעב. קנו גביע גבינה לבנה ותנו לו לאכול. זה הלבן האמיתי, לא הרואין / קוקאין.
– יש משהו בו אתה גאה?
– כן. המשפטים הבאים שכתבתי באחד הפוסטים ב"קרמטוריום":
"המשפט האחרון שאבא אמר לי לפני שמת היה 'אושוויץ הוא הצליעה של אלוהים'. המשפט האחרון שאני אמרתי לאבא: ' אם כך, האמנות היא מקל הליכה של אלוהים. בעזרתו אלוהים זז מכוכב לכוכב'".
– למה אתה גאה במשפטים האלה?
– אולי מפני שהם מגלים את הסיבה היותר עמוקה לטקסטים הדיכאוניים שלי. אני לא מספר על הצליעה שלי. אני מספר על הצליעה של אלוהים. זה שברא את העולם בו אנו חיים. תיאטרון זוועות כפי שהגדיר אותו דגלאס פירס מ"דת' אין ג'ון". הפסיכיאטר שלי טוען שעמוק במוח אני חושב שסקס זה משהו מלוכלך, והמשיכה שלי לרוק מלוכלך, רוק גראז' היא ניסיון נואש להלבין, לחבק את הסקס.
– קובי, סוף סוף הגענו למשהו הזוי, עקום בראיון הזה. אתה מוכן להגביר את הווליום?
(חלק ראשון)

סגור לתגובות.