חגורה שחורה

יש אמני רוק שאתה רוצה להקשיב להם. יש כאלה שאתה רוצה לישון איתם, וכאלה שתהיה מאושר לדעת שהם שולחים לך שוב ושוב מכתבים הממוענים בכוונה לכתובת מוטעית כדי שלא יגיעו אליך. כריס ספדינג, לגבי, שייך לסוג האחרון. הדברים שהוא רוצה לומר אף פעם לא מגיעים אלי. אבל אני יודע שהם נהדרים וחשוב לו לומר אותם דווקא לי.

אני חושב שהוא, כמוזיקאי, נולד טרם זמנו. אם פליקס מנדלסון, המלחין הקלאסי, אמר: "המוזיקה מתחילה במקום בו נגמרות המילים", ספדינג, מלחין-גיטריסט-זמר רוק, אומר שהתקשורת בין שני אנשים, אפילו יהיו רחוקים אלפי קילומטרים זה מזה, מתחילה במקום בו מילים וגם מוזיקה נגמרו.

מה בא אחרי מילים, צלילים, צורות, צבעים?

שורות של סיד בארט: "עכשיו אחרי שהורדת את כל הבגדים / ונכנסת לחדרי / עכשיו רוקני את הכיסים שלך".

אחת החוויות המהממות שעברתי כשעסקתי במדיטציה בשיטת ראג'ניש, הייתה ההכרה שמה שאנו חושבים כפיסגת האמנות – בטהובן למשל – היא הד קלוש לנגיעה משמעותית באמת, נגיעה בדברים ממשיים, בדברים הלא ממשיים, במשהו שאינו דבר כלל. איך קוראים ל… דבר הזה, שאלן פריד נתן לו שם, ובאדי הולי עשה, ו"הביטלס" ניגנו, ו"מחתרת הקטיפה" הסתובבה סביבו ובתוכו?

"ואז שמע דניאל את גרגר החול שר כציפור" – יצחק אורפז, בספרו "מסע דניאל". "אני משתפר משנה לשנה. לפני שנה היו לי שישה מיתרים בגיטרה, מתוכם ארבעה בלתי נראים. השנה גם החמישי בלתי נראה" – כריס ספדינג, אני חושב, בראיון דמיוני.

לכל צליל יש התחלה וסוף. המוות הוא שינה בלי התחלה.

בדיוק כאן, בדיוק בנקודה שבה השנאה מתחברת לאהבה, הכיעור ליופי, החנטרישיות לעומק, הבושה לחוצפה, הנקודה בה נגמר המחשוף – שם מצויה המוזיקה היותר רצינית המוכרת לנו. ספדינג מצוי בדרגת הבעה רוחנית כה גבוהה, שהוא מצליח לבודד את הנקודה הזאת: לבנות גשר באוויר. להיות פה שאין לו שפה, שפתיים ופנים סביבו.

ספדינג נולד ב-1943. ניגן עם אלן פרייס, ג'ק ברוס, לולו, ג'ון קייל, דסטי ספרינגפילד, דונובן. ב-1972 הקים את להקת "הכרישים", עם הבסיסט של להקת "החופשים", אנדי פרייזר. אחר כך הצטרף ללהקתו של רוי הרפר, "טריגר". מאמצע שנות ה-70 הוא מוציא אלבומי סולו. המוצלח ביניהם הוא "גיטר גרפיטי" מ-1978, שחציו הוקלט בהופעה.

אולי שמחה היא צפע מחופש לרצועה, שיעודה להדק את הנעל המונעת מאיתנו לחוש בקור או בחום האמיתיים תחת כפות רגלינו. "של נעליך מעל רגליך" – זו הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות הנסתרת שבסיועה נוכל לגעת בטוהר. זו המוזיקה השקטה מכולם, התנועה הפשוטה, הישירה ביותר, הנעשית בידיים ריקות.

כשאתם מקשיבים איך ספדינג מנגן, הקשיבו לידיים הריקות שלו. אני מכיר כמה אנשים שהנגינה שלו גרמה להם ללמוד ג'יאו ג'יצו, אמנות לחימה בידיים ריקות.

מתוך מכתב של כריס ספדינג, שכן הגיע: "קובי, אני חושב שאתה כלי של משהו או מישהו. אני לא יודע בדיוק של מה. של מלאך אבוד שנעלם והשאיר אחריו, כמו כלב רחוב, רק צליל ריחני? של אגרופן-מילים להשכיר? מציצן ליומן הצום של אלת האהבה? המוזיקה שלי פשוטה מאוד. אין בה שום דבר נסתר. להיפך, היא מנסה לספר משהו באופן הכי ישיר, הכי בסיסי. זו מהות הנגיעה. זה רוקנרול, לעזאזל. הרי הדרמה הכי גדולה היא זו שמתעדת אדם נלחם בחולשותיו. נכשל או נרפא, אבל לא פוגע בעצמו. אל תיקח סמים".

סגור לתגובות.