ארכיון חודשי: ינואר 2018

קול צעדיו

א. מה שיש לי להגיד על מארק אי. סמית': בסוף ההופעה האחרונה של "הפול" בארץ הושטתי לו דיסק וביקשתי שיחתום עליו. הוא הביט בי ושאל: " תגיד, רואים שבכיתי?".

ב. התחלת הספר "קול צעדינו" של רונית מטלון. "קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, הכניסה שלה, השקט המוחלט המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של 12 דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס… שממנה ירדה".

המלחין האוונגרדי והמנצח פייר בולז (מת בגיל 90 ב-2016) הולך הפוך. מנסה למלא חלל ריק בצליל/ים. כשמקשיבים ליצירות שלו נדמה שבולז מנסה להילחם בחלל ריק. להילחם בשקט באמצעות קול. להילחם בהבל. בלא כלום. בתחושה שהכל הבלים, הכל הבל. במידע שכולנו נמות בסוף. שהמוות הוא תחנה סופית, בלתי נמנעת, בלתי מנוצחת. אין עולם הבא. אין המשכיות. יש תולעים.

אני לא יודע כמה מכם ראו את המשורר הגדול אורי ברנשטיין בסוף ימיו. מחובר תמיד לבלון חמצן. האיש יפה התואר שהסיבה היחידה שלא קיבל פרס ישראל לספרות הייתה העובדה שהוא נחשב עשיר מאוד. חבל "לבזבז" עליו 150,000 ש"ח.

ברנשטיין מת. אתם חושבים שהוא יושב למעלה בגן עדן ומדפדף בספר חדש של סמי ברדוגו? בולז, במוסיקה שלו, רואה שוב ושוב בתי קברות. את בלוני החמצן ניסה להסתיר על ידי פרחים (צליל כלי נגינה סטנדרטים, צלילים אלקטרונים, ומבנים מוזיקליים מאוד מקוריים). שקט הוא רפש.

הוא תיעב את ג'ון קייג'. "כשאתה עני ברעיוניות מוזיקליים, אתה הולך לזן בודהיזם" – אמר.

היי, קובי. קודם כתבת "המלחין האוונגרדי פייר בולז הולך…". לא כתבת "הלך". כלומר, אתה חושב שישנה המשכיות, שיש משהו אחרי המוות. נכון?

אבל כרגע אני עוסק בבולז, לא בקובי. תקשיבו למה עשה בולז כשניצח על החמישית של בטהובן. זה הביצוע המוקלט הכי איטי, נגרר שקיים. יותר איטי מזה של המנצח ברונו וולטר. הפרק הראשון הוא מעין מארש אבל. אבל בפרק אחר בביצוע הזה, בולז חוזר על קטע מסויים פעמיים. בניגוד למה שכתוב בתווים. "תלמיד שלי" כתב בולז, "בעבודה בת מאתיים עמוד הוכיח שבטהובן התרשל פה, ורצוי לתקן את הפאשלה. לכן אני מנגן את הקטע פעם נוספת". הנה, שוב הליכה הפוך. הנה, שוב מילוי חלל ריק. ניסיון להסתיר, להשכיח פאשלה. זה חשוב: האם יש פאשלה גדולה יותר מאשר הזדקנות / מוות?

אגב, הביצוע הנ"ל של בולז קיים רק על גבי תקליט, לא יצא בדיסק.

בתצלום למטה: בולז על עטיפת דיסק יצירת המופת שלו "הפטיש ללא בעלים". סטרווינסקי אמר עליה: "יצירת המופת של המאה העשרים".

לא אפרק סטרוקטורות של יצירות בולז. באינטרנט יש נגיעות קלות בכך. קלות מאוד ומרתקות מאוד. חפשו ותגלו. אני מאמין, למשל, בחיוך הקטן של המונה ליזה והרבה פחות בהרכב הצבעים וכיוון המכחול של מי שצייר אותה. אני מאמין שזה שבודק בזכוכית מגדלת את התחביר במכתבים שלך, לא יכול לחבק אותך כמו שצריך.

כתיבה על מוסיקה כחיוך קטן. כדמעה שוברת בציור הילד הבוכה שנמכר בתחנה המרכזית בתל אביב. תראו, לא רק הציור נמכר. גם הילד/ה עצמו/ה.

"מה שמעניין אותי זה מה שמעולם לא שמעתי לפני כן" – אמר בולז למנהל האמנותי של "אלמא" בזיכרון יעקב נעם בן זאב. "לפני קפקא העולם לא קרא משהו שדומה לקפקא".
בשביל מה יש לכם עיניים
אוזניים
גוף
נשמה
דמיון
רצון לשנות ולהשתנות?

תקשיבו לבולז. אתם תחליטו אם הוא הצליח ללכת על פני המים. אתם שומעים את קול צעדיו?

תעודת זרות

לנסות להפוך. את העובדה שאמנים משתדלים לתעד עקבות נעליים או כף רגל עירומה בחול, בכביש, במדרכה. אמנים יותר מרתקים משתדלים לתעד עקבות גוף שלם בדשא, בין שיחים, מושבים אחוריים של מכוניות. בשום פנים לא עקבות גוף על סדין, שטיח או מיטה. גם לא בחוף ים.

אבל אמנים עוד יותר מרתקים משתדלים, במודע או לא, לתעד את הנטישה של עצמם ממקומות כאלה. ומכל מקום.

בשנות השמונים חברים שלי ואני, שכל כך רצינו להיות אמנים באמת רציניים, היינו מתפזרים בשעות לילה מאוחרות מול תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב, כל אחד עומד במרחק רב מהשני ומנסים לתפוס טרמפ לצפון הרחוק. או לדרום הרחוק. העיקר רחוק. היו מכוניות שעצרו, ראו שאנחנו בחורים ולא בחורות ומיהרו לתת גז.

ל-נ-ט-ו-ש.
לא חשוב לאן.
חשוב לצאת.
לשרוף את תעודת הזהות שלנו. את הפרצוף שלנו. ה-ח-ו-צ-ה. להדפיס את תעודת הזרות שלנו. אני חושב שרבים לא מבינים מה אני שואף לתאר פה. כנראה שהרגליים שלהם מונחות טוב טוב על הקרקע. כנראה שהם מרוצים מהסימנים שהם משאירים על סדין, שטיח, מיטה, במושבי מטוסים בהם טסים לטיול שנתי. טיול שינה.

רוצים להבין יותר?
למה מתכוון קובי במילה "טיסה"?
הקשיבו למוסיקה של מייצ'יסלב ויינברג (Mieczyslaw Wienberg) (1919-1996). בתמונה למטה.

מלחין רוסי. כתב 22 סימפוניות, 17 רביעיות מיתרים, הסימפוניה מס' 21 שלו נקראת "קדיש". בתקופה האחרונה לחייו לא יכל לצאת מביתו בגלל מחלת קרוהן. את עוצמת כישרונו משווים לזו של פרוקופייב ושוסטקוביץ. ביוגרף אחד טוען שבחודשים האחרונים לחייו המיר דתו לנצרות. שגם זה סוג מסוים של טיסה.

קל להשיג דיסקים עם יצירותיו. אני ממליץ להקשיב לסונטה מס' 3 אופוס 126 שלו לכינור סולו מ-1979 בביצוע גדעון קרמר. כנר שמרבה לנגן מוסיקה אוונגרדית ולא אוונגרדית. מאלבום שיצא ב-ECM. במיוחד תקשיבו למה שקורה החל מהדקה העשירית במשך דקה או שתיים. לצלילים הכה גבוהים של הכינור. ולשתי הדקות האחרונות. היצירה כולה נמשכת כ-22 דקות.

וכעת קראו את הסיפור "הגלגול" של קפקא.


אף מילה

שאלות לא הגיוניות. בגלל זה הן יותר חשובות משאלות הגיוניות.
תוכלו לדמיין את הרעש שלוחות הברית עשו כשמשה רבנו ניפץ אותם?
תוכלו לדמיין את רעש הפיצוץ האטומי הראשון?
את הבכי הראשון של התינוק הראשון שחווה אימנו ילדה?
תוכלו לראות את היער, העצים, המדורה הבוערת שבני אדם הותירו שם לפני שהסתלקו לערי האבן והפלדה שם הם גרים?
הסתכלו בתצלום שבתחתית הפוסט הזה. זהו סטיב באטור, רוקיסט אמריקאי. את התצלום הזה הקרנתי בפני תלמידים שלי. הם לא שמעו מעולם על באטור וכמובן לא שמעו הקלטות שלו. ביקשתי מהם לדמיין ולומר בקול איך האיש הזה חי (אולי הוא מת?) ואיך הוא נשמע. כמה מהתשובות שלהם, וזו הייתה כוונתי, גרמו לכמה מהם לפקפק בחשיבות מסלול ההשכלה חסר הדמיון שמאפיין תלמיד ישראלי. פעוטון, גנון, גן, בית ספר יסודי, תיכון, אוניברסיטה, צבא.

הנה כמה מהתשובות:
"הוא ברח מהבית בגיל 12 או 14. קיבץ נדבות ברחוב. לפעמים הזדיין עם גברים תמורת כסף. הרבה כסף, כי אפשר לראות שהוא נראה חמוד וצעיר מגילו האמיתי".

"הוא מזויף. פאה נוכרית, כובע וסמל פאשיסטי, כפפות סאדו-מאזו עד המרפקים, מכנסי עור (מפלסטיק?), מבט מטושטש שמתעקש להיות קשוח. כמו אומר: 'כל כך הרבה אני שקוע בחרא, ועל זה אני שר. גם הקול שלי מזכיר אסלה סוערת ממים'".

"כמה שהוא פתטי. מתעקש להיות צעיר. אני מעריכה שהוא בן חמישים או שישים. מותק, הנעורים כבר מאחוריך. הגיע זמן להתבגר".

"מישהו שמנסה בכל כוחו להיות להקת 'קיס' – לעשות כסף וכותרות כמו 'קיס'. וככל שהוא מנסה ככה הוא נופל חזק יותר. הוא בטח נשמע כמו שיר גרוע של להקת 'קיס'".

"לי הוא מזכיר זוכה אירוויזיון מישראל שככל שהוא (היא) מזדקן, הוא נאלץ להופיע במועדונים קטנים בברלין, לשיר (גרוע) משירי מרלן דיטריך, מופיע רק עם פלייבק וחי באשליה שצלילי גיטרות ותופים במוסיקה שלו יגרמו לקהל למחוא כף".

"תראו עד כמה הלחיים שלו והחזה שלו מגולחים. עד כמה הבגדים שלו נקיים, מצוחצחים. זה מין שלמה ארצי שלובש טי-שירט של ה'ראמונס' ומופיע בהיכל התרבות. בטח יש לו קול שדומה לקול אלפי מטבעות של שקל שנופלים מהכיסים המלאים של שלמה ארצי".

עד כאן התלמידים.

כעת התור שלכם. התבוננו בתצלום ותגיבו. נראה אתכם. רק אחר כך תעלו ל"יו-טיוב". יש שם לא מעט הופעות של סטיב באטור. כולל ההופעה האחרונה של להקתו "Lords Of The New Church". ההופעה המלאה בסיומה סטיב באטור (לפעמים הוא הוסיף לשמו את האות S בסוף) מפטר את כל הנגנים ולובש טי-שירט שכתוב עליה: "סולן מחפש להקה". הוא נהרג ב-1990 מפגיעת מכונית. הותיר אחריו מדורה בוערת. סנה בוער.