תעודת זרות

לנסות להפוך. את העובדה שאמנים משתדלים לתעד עקבות נעליים או כף רגל עירומה בחול, בכביש, במדרכה. אמנים יותר מרתקים משתדלים לתעד עקבות גוף שלם בדשא, בין שיחים, מושבים אחוריים של מכוניות. בשום פנים לא עקבות גוף על סדין, שטיח או מיטה. גם לא בחוף ים.

אבל אמנים עוד יותר מרתקים משתדלים, במודע או לא, לתעד את הנטישה של עצמם ממקומות כאלה. ומכל מקום.

בשנות השמונים חברים שלי ואני, שכל כך רצינו להיות אמנים באמת רציניים, היינו מתפזרים בשעות לילה מאוחרות מול תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב, כל אחד עומד במרחק רב מהשני ומנסים לתפוס טרמפ לצפון הרחוק. או לדרום הרחוק. העיקר רחוק. היו מכוניות שעצרו, ראו שאנחנו בחורים ולא בחורות ומיהרו לתת גז.

ל-נ-ט-ו-ש.
לא חשוב לאן.
חשוב לצאת.
לשרוף את תעודת הזהות שלנו. את הפרצוף שלנו. ה-ח-ו-צ-ה. להדפיס את תעודת הזרות שלנו. אני חושב שרבים לא מבינים מה אני שואף לתאר פה. כנראה שהרגליים שלהם מונחות טוב טוב על הקרקע. כנראה שהם מרוצים מהסימנים שהם משאירים על סדין, שטיח, מיטה, במושבי מטוסים בהם טסים לטיול שנתי. טיול שינה.

רוצים להבין יותר?
למה מתכוון קובי במילה "טיסה"?
הקשיבו למוסיקה של מייצ'יסלב ויינברג (Mieczyslaw Wienberg) (1919-1996). בתמונה למטה.

מלחין רוסי. כתב 22 סימפוניות, 17 רביעיות מיתרים, הסימפוניה מס' 21 שלו נקראת "קדיש". בתקופה האחרונה לחייו לא יכל לצאת מביתו בגלל מחלת קרוהן. את עוצמת כישרונו משווים לזו של פרוקופייב ושוסטקוביץ. ביוגרף אחד טוען שבחודשים האחרונים לחייו המיר דתו לנצרות. שגם זה סוג מסוים של טיסה.

קל להשיג דיסקים עם יצירותיו. אני ממליץ להקשיב לסונטה מס' 3 אופוס 126 שלו לכינור סולו מ-1979 בביצוע גדעון קרמר. כנר שמרבה לנגן מוסיקה אוונגרדית ולא אוונגרדית. מאלבום שיצא ב-ECM. במיוחד תקשיבו למה שקורה החל מהדקה העשירית במשך דקה או שתיים. לצלילים הכה גבוהים של הכינור. ולשתי הדקות האחרונות. היצירה כולה נמשכת כ-22 דקות.

וכעת קראו את הסיפור "הגלגול" של קפקא.


סגור לתגובות.