קול צעדיו

א. מה שיש לי להגיד על מארק אי. סמית': בסוף ההופעה האחרונה של "הפול" בארץ הושטתי לו דיסק וביקשתי שיחתום עליו. הוא הביט בי ושאל: " תגיד, רואים שבכיתי?".

ב. התחלת הספר "קול צעדינו" של רונית מטלון. "קול צעדיה: לא טפיפות עקבים, גרירת רגליים, נקישת כפכפים או חיכוך של הסוליות באבני המדרכה המוליכות לבית, לא. האין קול של צעדיה, התפשטות החרדה שלקראת בואה, הכניסה שלה, השקט המוחלט המלא תוכן, שנמדד ביחידת זמן של 12 דקות, שבישרה אותו עצירת האוטובוס… שממנה ירדה".

המלחין האוונגרדי והמנצח פייר בולז (מת בגיל 90 ב-2016) הולך הפוך. מנסה למלא חלל ריק בצליל/ים. כשמקשיבים ליצירות שלו נדמה שבולז מנסה להילחם בחלל ריק. להילחם בשקט באמצעות קול. להילחם בהבל. בלא כלום. בתחושה שהכל הבלים, הכל הבל. במידע שכולנו נמות בסוף. שהמוות הוא תחנה סופית, בלתי נמנעת, בלתי מנוצחת. אין עולם הבא. אין המשכיות. יש תולעים.

אני לא יודע כמה מכם ראו את המשורר הגדול אורי ברנשטיין בסוף ימיו. מחובר תמיד לבלון חמצן. האיש יפה התואר שהסיבה היחידה שלא קיבל פרס ישראל לספרות הייתה העובדה שהוא נחשב עשיר מאוד. חבל "לבזבז" עליו 150,000 ש"ח.

ברנשטיין מת. אתם חושבים שהוא יושב למעלה בגן עדן ומדפדף בספר חדש של סמי ברדוגו? בולז, במוסיקה שלו, רואה שוב ושוב בתי קברות. את בלוני החמצן ניסה להסתיר על ידי פרחים (צליל כלי נגינה סטנדרטים, צלילים אלקטרונים, ומבנים מוזיקליים מאוד מקוריים). שקט הוא רפש.

הוא תיעב את ג'ון קייג'. "כשאתה עני ברעיוניות מוזיקליים, אתה הולך לזן בודהיזם" – אמר.

היי, קובי. קודם כתבת "המלחין האוונגרדי פייר בולז הולך…". לא כתבת "הלך". כלומר, אתה חושב שישנה המשכיות, שיש משהו אחרי המוות. נכון?

אבל כרגע אני עוסק בבולז, לא בקובי. תקשיבו למה עשה בולז כשניצח על החמישית של בטהובן. זה הביצוע המוקלט הכי איטי, נגרר שקיים. יותר איטי מזה של המנצח ברונו וולטר. הפרק הראשון הוא מעין מארש אבל. אבל בפרק אחר בביצוע הזה, בולז חוזר על קטע מסויים פעמיים. בניגוד למה שכתוב בתווים. "תלמיד שלי" כתב בולז, "בעבודה בת מאתיים עמוד הוכיח שבטהובן התרשל פה, ורצוי לתקן את הפאשלה. לכן אני מנגן את הקטע פעם נוספת". הנה, שוב הליכה הפוך. הנה, שוב מילוי חלל ריק. ניסיון להסתיר, להשכיח פאשלה. זה חשוב: האם יש פאשלה גדולה יותר מאשר הזדקנות / מוות?

אגב, הביצוע הנ"ל של בולז קיים רק על גבי תקליט, לא יצא בדיסק.

בתצלום למטה: בולז על עטיפת דיסק יצירת המופת שלו "הפטיש ללא בעלים". סטרווינסקי אמר עליה: "יצירת המופת של המאה העשרים".

לא אפרק סטרוקטורות של יצירות בולז. באינטרנט יש נגיעות קלות בכך. קלות מאוד ומרתקות מאוד. חפשו ותגלו. אני מאמין, למשל, בחיוך הקטן של המונה ליזה והרבה פחות בהרכב הצבעים וכיוון המכחול של מי שצייר אותה. אני מאמין שזה שבודק בזכוכית מגדלת את התחביר במכתבים שלך, לא יכול לחבק אותך כמו שצריך.

כתיבה על מוסיקה כחיוך קטן. כדמעה שוברת בציור הילד הבוכה שנמכר בתחנה המרכזית בתל אביב. תראו, לא רק הציור נמכר. גם הילד/ה עצמו/ה.

"מה שמעניין אותי זה מה שמעולם לא שמעתי לפני כן" – אמר בולז למנהל האמנותי של "אלמא" בזיכרון יעקב נעם בן זאב. "לפני קפקא העולם לא קרא משהו שדומה לקפקא".
בשביל מה יש לכם עיניים
אוזניים
גוף
נשמה
דמיון
רצון לשנות ולהשתנות?

תקשיבו לבולז. אתם תחליטו אם הוא הצליח ללכת על פני המים. אתם שומעים את קול צעדיו?

סגור לתגובות.