מקטרת החלום

"טביעת כף רגל אחת, טביעת נעל אחת יכולה לספר הרבה דברים" – אמר סופר המתח האמריקאי טוני הילרמן.
הנה (בתצלום) חתימה פרועה שלו באחד מספריו.

באשפוז הכפוי הראשון שלי הבאתי לבית חולים קטע שכתבתי. פתיחה לספר שרוני סומק ואני תכננו לכתוב יחד. מהתוכנית לא יצא כלום:

"הכדורים רק שרטו את לחייה. במשפט סירבתי לדבר. רק שרטטתי באוויר לב שבור. תמיד חשבתי שהכתיבה שלי היא ציור על נייר, או על צג מחשב. נתתי לה מתנה ספר של אירי בשם ג'ון קונולי, כותב גאון. אני יודע שיש סופרים שמתארים יד פצועה. נשמה פצועה. קונולי מתאר את הפצעים של אלוהים. זה לא רק מאוד אחר, זה גם מאוד עמוק. כמובן שלא ציפיתי שמ. תבוא לבקר אותי בבית המשוגעים. אבל היא באה. היא תבוא. בכל ביקור השריטות בלחייה מגלידות יותר. היא יושבת מולי ומלטפת את שערי. היא מספרת על החברה החדשה שלה. מביאה לי ציורים ופסלים קטנטנים שהיא מכינה. כשהאחים בבית החולים ניסו להחרים לי את הפסלים, ריסקתי את אפו של אחד מהם. אני לא יודע כמה שנים נגזרו עלי להיות בבית המשוגעים. אבל, בעצם, נולדתי לתוך בית משוגעים. בגן הילדים קראו לי "משוגע". וכשהתחלתי לכתוב על מוסיקה שיגעתי אחרים.
אוטובוס "דן" עוצר בתחנה מלא גוויות…"

הרופא קרא אותו ואמר: "זה מפחיד ויפה אבל לפיו, קובי אתה תקוע בתא צר, אפל, שהריח היחיד בו הוא ריח טחב מהקירות שכבר מזמן לא נגעו בהם עם מים רעננים. זה מקום מת". זו הסיבה שנמלטתי מהאשפוז. זו הסיבה שאני מתעורר לחיים כשאני קורא את ספרי הילרמן. הם מתרחשים במקום הכי פתוח בעולם: במדבר. הגיבורים שלו הם שוטרים אינדיאנים. לא אינדיאנים שגרים בהוליווד, אלא כאלה שהולכים / מאבדים / הולכים / מאבדים / מוצאים / מאבדים הולכים כשרוח (לא מזגני אוויר), גשמים (לא מי בריכות שחייה), שמש (לא מכשירי שיזוף) נוגעים / מכים בהם. הם לא מסתתרים בין ארבעה קירות. הם שוברים קירות. הם לא מחפשים – וזה כל כך חשוב – ביטחון. הם מחבקים את חוסר הביטחון.
הם חיים.
הם בריאים.

כשתקראו את ספריו תרגישו בקסם מיוחד: כאילו בין שורה לשורה יש רווח ענקי. מרחק ענק. המרחק בין לב מדבר לחוף ים מלא אנשים.

תקשיבו לסינגלים הראשונים של להקת "המי": זה לא תא, זה לא מדבר, זו לא הסתגרות, זו לא פריצה או בריחה, זו לא התפשטות, לא התרוממות, זה פשוט לא. אמירת "לא" למקום כלשהו, אבל גם אמירת "לא" ל"לא מקום". אולי לכן בסינגלים הראשונים שלה "המי" הייתה להקת הרוק המהותית בעולם. אמירת "לא" לסיפוק אבל גם לחוסר סיפוק. שיר הלל לכלום. אבל גם שיר הלל ל"לא כלום". פיט טאונסנד לא קורא בספר תהילים. הוא קורע את ספר תהילים ואחר כך מדביק אותו. ושוב קורע. ושוב מדביק. עד שלא נותר בידו דבר. אולי חוץ משברים של הגיטרה שלו. זה נפלא. זה נקרא (נקרע?) לחיות.

אני מקשיב לאופוס 107 לצ'לו ותזמורת של שוסטקוביץ'. לפרק הכי איטי שבה. הוא מגלה את אחת התגליות הרוחניות החשובות שתזכו לחוות: אין מוזיקה בגן עדן.

ככותב, קרה לי נס. מצאתי הרבה כוכבים מזהב. מילאתי את הכיסים שלי בהם. לא הבנתי שכוכבים קורעים את הכיסים. נשארתי עם כל כך מעט קוראים. עם הרבה שריטות. הרבה פצעים. הרבה שברים.

זה בסדר. "אל תתרגשו. אני שובר יותר צלחות מדי בוקר כשאני שוטף כלים מאשר אני שובר מדי לילה גיטרות. אני מקיא פחות מנגינה בגיטרה מאשר אני מקיא ממה שיש בצלחות" – אמר פיט טאונסנד.

אבל נשארתי עם הרבה צבעים ומעט צורות / גופים. לעזאזל, איך הגעתי לשוסטקוביץ'? בגלל שהבחורה שאני אוהב ממוצא רוסי? בגלל שאני אוהב שלג, קרח, רוחות עזות, נוף עצום ולבן ללא אנשים?

עוד אחד לדרך שלכם. תרגמתי שיר של המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו:

צבעים
כשפנייך הופיעו
מעל חיי הקמוטים
תחילה הבנתי
רק את עוניי.
פתאום אור מיוחד
על יערות, נהרות, על הים,
עור בתולי בעולם צבעוני
בו עדיין לא פסעתי.
אני כה נפחד, כה נפחד
מזריחה כוללת, מפתיעה,
מגילויים,
דמעות, מהסיום הרוגש.
אני נלחם בכך, אהובתי היא הפחד,
אני, שאיני יכול להזין דבר, מזין אותו
שומר רשלני של האהבה.
פחד הוא כתר בראש.
אני יודע שאלה רגעים ספורים
והצבעים שבעיניי ייעלמו
בשקוע פנייך.
–

האגם

אחד תם שיודע לשאול ולא להשיב. לא יודע להשיג. כתב על הופעה בארץ של להקה מפינלנד "האנוי רוקס". קולנוע דן 1983. עיתון רוק "ווליום". מיכאל רורברגר היה העורך. כותרת ה"מה אמר": "פרופיל 24". "הופעת 'האנוי רוקס' הייתה אחד מאירועי הרוק היותר חשובים שקרו בארץ. לא מפני שהם להקה גדולה כל כך, אלא מפני שזה היה מהאתגרים הרציניים ביותר שידע הקהל הישראלי. ה'רוקס' פועלים בתחום המשפט אותו ניסח לסטר בנגס ז"ל, עיתונאי רוק אמריקאי, כשדיבר על איגי פופ והסטוג'ס ש'האנוי רוקס' הושפעו מהם: 'הם לא שמו על שום דבר, גם לא על עצמם'. כלומר, להקה שקודם כל לועגת לעצמה ועושה זאת עם כל הלב והכוח. המבחן כאן הוא בעוצמת הלעג. אם הוא גדול או קטן, חרישי או רועם. ה'רוקס' עברו את המבחן. במיוחד בשיר 'מרגישים בסדר', השיר שנעל את ההופעה (במקור של הסטוג'ס), כשהגיטריסט המוביל אנדי מקקוי, מבצע פנטומימה נלעגת של הזרקת סם. לו היה מנסה לשחק מכור לסמים הוא היה מעורר רחמים. אבל הוא שיחק שחקן גרוע, והפך את הקטע לבלתי נשכח. הקהל הישראלי, לצערי, עוד מחפש יחידה מובחרת: אשפי גיטרה, קלידים, קול, כאלה שעוסקים ב'מצבו של המשורר' (היי, סמי בירנבך), עושים מוסיקת ריקודים מהוקצעת, או משחקים בגדול את האליל.
'האנוי רוקס', עם החנטרישיות המתוכננת, השחרור המכסימלי מהכל, אפילו מהערכה עצמית, היו יותר מדי עבור חלק נכבד מקהל זה.
אבל את ההיסטוריה הרי תמיד עושים מעטים, נכון?".

הלהקה הזאת כבר לא קיימת. התפרקה סופית ב-2009. הזמר בה מייק מונרו (Mike Monroe) עוד מופיע ובהצלחה מסחרית לא רעה. ה"רוקס" שיתפו פעולה עם סטיב ואן זנט, איאן האנטר. מונרו (בתצלום למטה) התארח ב"Use Your Illusion" של "גאנס אנד רוזס". הוא בן 56 ונראה עשר. שמו האמיתי מתי אנטרו פגארהולם. שם של אגם פיני חבוי שטרם ידע חכה, סירה, תיירים.
גם נשמע עשר. תוכלו לראות ולשמוע ב"יוטיוב".

ללהקה יש יצירת מופת מופלאה אחת: השיר "Fallen star" באלבום השני שלה "Oriental Beat" מ-1982. כתב אותו הגיטריסט המוביל, הכותב העיקרי בלהקה, אנדי מקקוי.שתי דקות ועשרים ותשע שניות של שיר שקט, מינימליסטי, פשוט מאוד, איטי, יפהפה, שמגיע לעומק נדיר בעוצמת הנגיעה הכנה שלו בגורל אמן שמתדרדר לאלמוניות הומלסית. איך אפשר לקשור בין יופי נדיר לבין סיפור עצוב כל כך? השיר הזה מוכיח שאפשר. נכון שמוזר?

ואז כשתקשיבו לשיר הזה, תשכחו מה שסביבכם: מלאך עיוור. אסלה סתומה.
–