מקטרת החלום

"טביעת כף רגל אחת, טביעת נעל אחת יכולה לספר הרבה דברים" – אמר סופר המתח האמריקאי טוני הילרמן.
הנה (בתצלום) חתימה פרועה שלו באחד מספריו.

באשפוז הכפוי הראשון שלי הבאתי לבית חולים קטע שכתבתי. פתיחה לספר שרוני סומק ואני תכננו לכתוב יחד. מהתוכנית לא יצא כלום:

"הכדורים רק שרטו את לחייה. במשפט סירבתי לדבר. רק שרטטתי באוויר לב שבור. תמיד חשבתי שהכתיבה שלי היא ציור על נייר, או על צג מחשב. נתתי לה מתנה ספר של אירי בשם ג'ון קונולי, כותב גאון. אני יודע שיש סופרים שמתארים יד פצועה. נשמה פצועה. קונולי מתאר את הפצעים של אלוהים. זה לא רק מאוד אחר, זה גם מאוד עמוק. כמובן שלא ציפיתי שמ. תבוא לבקר אותי בבית המשוגעים. אבל היא באה. היא תבוא. בכל ביקור השריטות בלחייה מגלידות יותר. היא יושבת מולי ומלטפת את שערי. היא מספרת על החברה החדשה שלה. מביאה לי ציורים ופסלים קטנטנים שהיא מכינה. כשהאחים בבית החולים ניסו להחרים לי את הפסלים, ריסקתי את אפו של אחד מהם. אני לא יודע כמה שנים נגזרו עלי להיות בבית המשוגעים. אבל, בעצם, נולדתי לתוך בית משוגעים. בגן הילדים קראו לי "משוגע". וכשהתחלתי לכתוב על מוסיקה שיגעתי אחרים.
אוטובוס "דן" עוצר בתחנה מלא גוויות…"

הרופא קרא אותו ואמר: "זה מפחיד ויפה אבל לפיו, קובי אתה תקוע בתא צר, אפל, שהריח היחיד בו הוא ריח טחב מהקירות שכבר מזמן לא נגעו בהם עם מים רעננים. זה מקום מת". זו הסיבה שנמלטתי מהאשפוז. זו הסיבה שאני מתעורר לחיים כשאני קורא את ספרי הילרמן. הם מתרחשים במקום הכי פתוח בעולם: במדבר. הגיבורים שלו הם שוטרים אינדיאנים. לא אינדיאנים שגרים בהוליווד, אלא כאלה שהולכים / מאבדים / הולכים / מאבדים / מוצאים / מאבדים הולכים כשרוח (לא מזגני אוויר), גשמים (לא מי בריכות שחייה), שמש (לא מכשירי שיזוף) נוגעים / מכים בהם. הם לא מסתתרים בין ארבעה קירות. הם שוברים קירות. הם לא מחפשים – וזה כל כך חשוב – ביטחון. הם מחבקים את חוסר הביטחון.
הם חיים.
הם בריאים.

כשתקראו את ספריו תרגישו בקסם מיוחד: כאילו בין שורה לשורה יש רווח ענקי. מרחק ענק. המרחק בין לב מדבר לחוף ים מלא אנשים.

תקשיבו לסינגלים הראשונים של להקת "המי": זה לא תא, זה לא מדבר, זו לא הסתגרות, זו לא פריצה או בריחה, זו לא התפשטות, לא התרוממות, זה פשוט לא. אמירת "לא" למקום כלשהו, אבל גם אמירת "לא" ל"לא מקום". אולי לכן בסינגלים הראשונים שלה "המי" הייתה להקת הרוק המהותית בעולם. אמירת "לא" לסיפוק אבל גם לחוסר סיפוק. שיר הלל לכלום. אבל גם שיר הלל ל"לא כלום". פיט טאונסנד לא קורא בספר תהילים. הוא קורע את ספר תהילים ואחר כך מדביק אותו. ושוב קורע. ושוב מדביק. עד שלא נותר בידו דבר. אולי חוץ משברים של הגיטרה שלו. זה נפלא. זה נקרא (נקרע?) לחיות.

אני מקשיב לאופוס 107 לצ'לו ותזמורת של שוסטקוביץ'. לפרק הכי איטי שבה. הוא מגלה את אחת התגליות הרוחניות החשובות שתזכו לחוות: אין מוזיקה בגן עדן.

ככותב, קרה לי נס. מצאתי הרבה כוכבים מזהב. מילאתי את הכיסים שלי בהם. לא הבנתי שכוכבים קורעים את הכיסים. נשארתי עם כל כך מעט קוראים. עם הרבה שריטות. הרבה פצעים. הרבה שברים.

זה בסדר. "אל תתרגשו. אני שובר יותר צלחות מדי בוקר כשאני שוטף כלים מאשר אני שובר מדי לילה גיטרות. אני מקיא פחות מנגינה בגיטרה מאשר אני מקיא ממה שיש בצלחות" – אמר פיט טאונסנד.

אבל נשארתי עם הרבה צבעים ומעט צורות / גופים. לעזאזל, איך הגעתי לשוסטקוביץ'? בגלל שהבחורה שאני אוהב ממוצא רוסי? בגלל שאני אוהב שלג, קרח, רוחות עזות, נוף עצום ולבן ללא אנשים?

עוד אחד לדרך שלכם. תרגמתי שיר של המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו:

צבעים
כשפנייך הופיעו
מעל חיי הקמוטים
תחילה הבנתי
רק את עוניי.
פתאום אור מיוחד
על יערות, נהרות, על הים,
עור בתולי בעולם צבעוני
בו עדיין לא פסעתי.
אני כה נפחד, כה נפחד
מזריחה כוללת, מפתיעה,
מגילויים,
דמעות, מהסיום הרוגש.
אני נלחם בכך, אהובתי היא הפחד,
אני, שאיני יכול להזין דבר, מזין אותו
שומר רשלני של האהבה.
פחד הוא כתר בראש.
אני יודע שאלה רגעים ספורים
והצבעים שבעיניי ייעלמו
בשקוע פנייך.

סגור לתגובות.