שום

חושב אותך נקייה מקול.
במשרד עורך הדין עושה סימן "רק שנייה". מכניסה יד לתיק ומוציאה את המתנה הכי שקטה שנתת לי. הסכם חלוקת הרכוש היה כזה: אנחנו נותנים אחד לשני, אנחנו מקבלים אחד מהשני. הנה פקח עירייה בבגדי תכלת / כחול עובר ממכונית למכונית. אף פעם אנחנו לא נחגור את חגורת הבטיחות.

מה משתלם היום יותר – למכור דולרים או למכור סקס?

מהם ראשי התיבות של המילה דבש? זה מה ששאלת אותי במשרד עורך הדין אחרי שחתמנו על הסכם הנישואין. אני חושב / גם אמרתי לך שזו הצהרת האהבה הכי יפה ששמעתי.

את גבוהה ממני בראש. שוקלת כמעט חצי מממני. לשדיים שלך את קוראת "הירושימה" ו"נגסאקי". בפעם הראשונה כשהיינו יחד שאלת אותי מה אני אומר על השמות האלה.

– "אין לי מה להגיד".
– "אתה רואה יש פלוס בלהיות חירשת. לא תמיד יש לאנשים מה להגיד ומוטב שלא יגידו כלום כשאין להם מה להגיד".

את קנית לי בפעם הראשונה כסא עץ קטן עם ציור של חמור שמצאת בחנות בשינקין. הם שאלו אותך המון שאלות. לא היה להם נעים לראות נערה יפהפייה עם מכשירי שמיעה באוזן. הכוונה שלהם הייתה טובה – הם חשבו שישכיחו ממך את העובדה שאת בקושי שומעת. אני קניתי לך בפעם הראשונה פלקט של סרט ערבי עם עבדל חלים חאפז, השחקן האהוב עליך: "אני מאמינה שככל שהוא התבגר, הקול שלו הפך לפחות טהור. אני חושבת, אני מדמיינת, אני מנחשת, אני חולמת, אני מקווה, אתה היחיד שאני רוצה לדבר איתו על הקול".

את קונה חפיסת סיגריות. אנחנו הולכים לחוף הים. את פותחת את החפיסה, שנהת, שופכת את הסיגריות. מוציאה מהתיק עט נובע: "קובי בוא נרשום על הסיגריות את הדברים הכי יפים שאנחנו מגלים אחד אצל השני".

הכלניות בשדות הן טביעות הברך של אלוהים שהוא מותיר אחרי שהוא כורע ברך לפני יופייך.

סגור לתגובות.