הטיסה 5

תראו מתי הוא מופיע בארץ. טוסו לקנות כרטיס. הפסנתרן הקלאסי אנדרש שיף. הנגינה שלו – מכתב אהבה עדין שעף ברוח. זה מכתב אהבה שמי שכתב אותו ולמי שהוא היה מיועד כבר מזמן לא חיים. מכתב אהבה בכתב ברייל, שאתה יכול למשש אותו גם ממרחק. בלי לגעת. כי האותיות שבו משמיעות צלילים.

שיף, אני חושב, אני שומע, יודע שלקרוא לבני אדם "נזר הבריאה" זה מגוחך. כי נזר הבריאה הזה ביד אחת המציא את הפנצילין וביד השניה את ארובות אושוויץ. קרוב לוודאי שבני אנוש מקלקלים את הבריאה. לא רק מסתירים את העצים / פרחים / חיות / ימים / מדבריות אלא לאט לאט הורסים אותם. כשהוא מנגן אנדרש שיף לא רק מספר על גירוש מגן עדן, אלא על מה שיקרה לגן העדן ולמקומות שאדם וחווה הגיעו אליהם. צריך לרחף גבוה גבוה מעל מקומות אלה כדי לדווח בדיוק מה קורה בהם. צריך לטוס.

עוד טייס. קוראים לו אלכס דרול. איש רחב, מוכר מאוד למתעניינים במוזיקת נויז ישראלית. כן, זו מוזיקה שנשמעת סתמית למי שלא מבין שקול טיפות גשם על גג או אקדח ללא משתיק קול יכולים להזניק אותכם לטריפ מסעיר. לא פחות מנוצה מונחת בפתח המכון הפתולוגי באבו כביר.

דרול (בתצלום למטה) באחת ההופעות האחרונות שלו בלילה גשום בירושלים, היכן שפעם שכן בית המצורעים, התיישב בכיסא הניח תוף קטן בין ברכיו, לקח פיסת נייר / בד ובעדינות קיצונית שפשף אותה בעור התוף. אנשים סביבו הופתעו. רובם עזבו את המקום אחרי דקות מועטות. אחרים צחקו. דרול המשיך בשלו. אחר כך קם, לחש באוזני: "אני מקווה שלימדתי אנשים להקשיב", ונבלע בחדר אחר. אחר כך אנחנו, אלה שמכירים את הראש שלו, הקשבנו לנגינת הגשם.

סגור לתגובות.