גלגלים במקלות

תתרגלו שבכתבות שלי אני מחליף זכר בנקבה והפוך. או יחיד ברבים והפוך. בשבילי שגיעות בשפה האברית לא חשובות. חשוב זה שגיאות במעשים חשובים. ומעשים מעוותים, לא אותיות מעוותות. כמובן גם לא צלילים מעוותים. "זה מלא שגיאות וזה מה שיפה בזה" – אמר דיוויד בואי על אלבום סולו בו ג'ון לנון שר רוקנרול עתיק.

"בא לי לכתוב בשיר 'חתול רעבה' או 'חתולה רעב'. זה לא חשוב. מה שחשוב שאם אתם רואים חתול/ה רעב, תנו לו אוכל" – אמר המשורר חזי לסקלי.

אני יודע עברית. אבל מה שחשוב לי זה לעשות מעשים בידיים. בלי מילים. שיזדיין האלף בית. תקשיבו לשידורי תחנת הרדיו "כאן קול המוסיקה". באך, דביוסי, שטוקהאוזן, לואיג'י נונו, יטיסו אתכם למקומות שם תגלו אוכל רוחני ששובר כללי דקדוק.
איך זה מתקשר עם "נושא" הרשימה פה, המלחין מקס רגר?

על השאלה השיב סופר המתח האמריקאי הגדול אלמור לנארד: "שלושה דברים אפשר לעשות עם מקלות אכילה מהמזרח הרחוק. הדבר השני זה להרוג אדם אם תתקעו מקל כזה בגרונו. את הדברים האלה אפשר לעשות בלי מילים".
אתם מבינים? אפשר להרכיב גלגלים למקלות.

אני חושב שלפחות כמה מכם מבין שהטקסטים שלי בבלוג הזה הם דיווח חרישי מאוד, לפעמים שותק, על מחלת ה-OCD בה אני לוקה.
מידי יום רביעי קבוצת חולים נפגשת. חלקם (כמובן) רוחץ ידיים בפעם האלף. חלקם (כמובן) בודק אם הארנק שלהם לא אבד בפעם האלף. וכו'.
אחת הדרכים להילחם במחלה היא לצעוק בקול רם / לצרוח: "כעת אני שוטף ידיים". "כעת אני מגשש אחר הארנק שאמור לא ליפול מכיסי". לא ליפול. לא ליפול. לא ליפול.
דרך אחרת זה לדבר על מוסיקה, ספרים, ציורים, מחזות וכו'.
דרך אחרת זה לכתוב על ספרים, ציורים, מחזות, מוסיקה.
תנחשו כמה חולים כאלה כותבים בעיתוני נייר, מרצים באוניברסיטאות, מקימים בלוגים.
תנחשו כמה חולים כאלה כותבים מוסיקה.
תופתעו לדעת את מספרם. את שמותיהם. דמיטרי שוסטקוביץ', המלחין הרוסי הגדול, היה אחד מהם.

כעת דמדומים. נדבר על מקס רגר. הוא מת ב-1916, בן 43. הלחין הרבה מאוד. ניגן בעוגב, פסנתר, וניצח. בין תלמידיו- המנצח הגדול גיאורג סל. במיוחד נמשך לצורת הפוגה. "אחרים כותבים פוגות. אני חי בתוכן" – אמר. קיבל השראה חזקה מהציור "אי המתים" של ארנולד בוקלין (Boecklin). צייר שוויצרי שראה בעיניו ב-1848 טבח אכזר בפריס. תוכלו לראות את הציור ברשת. ארוסתו של בוקלין, אשתו, ושמונת ילדיו מתו. בציור מתקרבת לאי סירה ובה ארון מתים. הציור היה קיים בחמש גירסאות. וכאן מגיע קטע ווירדי. את הגירסה השלישית שלו רכש מעריץ נלהב של בוקלין: אדולף היטלר. תלה אותה בלשכתו. גם המלחין סרגיי רחמנינוב הושפע מהציור כשכתב את הפואמה הסימפונית "אי המתים".

נדבר על דיסק כפול. "סונטות לצ'לו" של מקס רגר. ביצוע נפלא של אלבן גרהרט בצ'לו ומרקוס בקר בפסנתר. יצא בחברת "היפריון". הסונטה הראשונה אופוס 5. מתחילה בבלגן. אחר כך זה "מסתדר", מסתדר במרכאות. המוסיקה עולה ויורדת. לפעמים נאלמת. מישהו מיילל ומשתתק. מיילל ומשתתק. בפרק השני, באמצע בערך, הפסנתר משמיע צלילים שמזכירים פעמון דלת. מי מצלצל בדלת? אליהו הנביא שבא לרפא, להושיע את מי שמיילל מכאב, מבדידות? השד יודע. לא אספר איך העניין נגמר. אולי חשוב לספר שרגר, המלחין, מגיל צעיר היה אלכוהוליסט.

מישהו כתב שמקס רגר היה הלו ריד של המוסיקה הקלאסית. שהסונטה הנ"ל מזכירה את אחד משירי המופת של ריד "ליידי דאיי" מהאלבום "ברלין".

אני יכול להמשיך עד הקץ בדברים האלה. אבל אשתוק. תקשיבו: נכון שמישהו מצלצל כעת בדלת שלכם?


סגור לתגובות.