לא אכפת לי שאף אחד לא עוזר לי לקום כשאני נופל ברחוב. כיף שאני מסתדר לבד. בכלל, כשאני מבטא את המילה "לבד" אני מחלק אותה להבהרות. "לב" לחוד, ו"ד" לבד. המתח שבין כמיהה שמישהו ייגע בך, גם אם בקצה אצבע, לבין רצון שאף אחד לא יעשה את זה. הרי כמעט כל האנשים הם חיות טרף, מאפיין את נגינתו של הפסנתרן הקלאסי הישראלי הגדול מינדרו כץ. כץ מת על הבמה בטורקיה בזמן קונצרט. בן 53. השנה מלאו ארבעים שנים למותו. ראוי ש"כאן קול המוזיקה", תחנת רדיו שמשדרת מוסיקה קלאסית תשמיע הרבה הקלטות שלו.
הגישה הנ"ל הופכת את נגינתו לרגישה במינון אדיר. מעין טבעת נישואים קטנה, לא נוצצת כלפי חוץ, אלא רק כלפי פנים, אבל מי שעונד אותה מרגיש בכפות לבו חום בלתי רגיל. משהו כזה.
זה לא עניין של "מזל טוב" אלא של כישרון נגינה גדול ושל חשיבה. מינדרו כץ לא דופק בפסנתר. זה הלב שלו שדופק חזק. פסנתר, אם לא ידעתם, הוא כלי הקשה, לא כלי פריטה.
מבקר המוזיקה חנוך רון כתב: "ברסיטל של מינדרו כץ אתה צפוי להיות עד לשחרור מטען נפץ. יכולתו הפיזית והרוחנית מדהימה לעיתים".
אני אומר על המשוררים (הם כל כך מעטים) שאני מעריך: בבתים שלהם וגם בבתים של השירים שלהם אין מנעול. אין דלת. אין חלונות. אין קירות. אין רצפה וגג. אין גדר סביב. אין שמות על שלט. אין אני, אין היא, אין אתה. אין הם. אין עבר ואין עתיד. יש הווה. וההווה הוא ההכרה שאי אפשר להתגונן. הדברים האלה בכלל לא מסתוריים. תקשיבו למשל איך מינדרו כץ מנגן את המוסיקה של מוריס רוול. זה מאוד ברור. Never mind the bollocks.
–
crematoriumm.wordpress.com 