ארכיון חודשי: יוני 2018

גרוסמן? הורס?

(לדרור משעני. באהבה)

אולי קרה לכם. מצאתם עצמכם מול שוטר שחייך ושאל בכנות: "הכל בסדר?".

החיוך המפחיד הזה כנראה הוא הסיבה שאני מכור לספרי מתח. לא תגלו בהם יורשים לפרננדו פסואה או לג'יימס ג'ויס. אבל פה ושם בהם שורות שכמותן קשה למצוא בספרות "קנונית": שורות שמאירות את המציאות באור חזק חזק. כזה שספרות "קנונית" חסרה אותו. ששורפות את המסיכות שאתם חובשים כדי לברוח מעצמכם.

מדף ספרי המופת בתחום הזה גדול. פה רשימה של סופרי מופת שעוד לא תורגמו לעברית:
David Goodis, Jim Thompson, Eugene Izzi, Frdrick Brown, Robert Campbell, Robert Ferrigno, Ellen Hart, Loren d. Estlemman, Sandra Scoppetone. זה יהיה פשע לא להפנות אותכם לספרי דון וינסלו שכן תורגם, שפרק ראשון באחד מספריו מורכב כולו אך ורק, אך ורק משתי מילים: "Fuck You". מתי דויד גרוסמן יפתח כך ספר שלו?

אשתדל לשים אור חזק על שורות של סופר מתח שתורגם הרבה לעברית. מייקל קונלי. למרות שהוא מוכר המון, וה"ניו יורקר" כתב שהוא גדול סופרי המתח האמריקאיים העכשוויים (Fuck You מעריצים שוטים, מייקל לא נוגע בקרסולי ג'יימס לי ברק וג'יימס אלרוי), אני לא נשפך ממנו. אבל אשתמש בו להדגמת שורות מאירות, הורסות מסיכות:

"הוא לא יכל להמשיך לברוח. ידע שיש לו תפקיד. והתפקיד היה הכל עבורו".

"הוא זכר את העצים שמחוץ לחלון ביתה שהניחו למרגלותיהם שלג סגול".
תחשבו על השורה הזו. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שמזג האוויר משתף בשמחה בסיפור האהבה בנכם לבין בחורה? האין זו הוכחה לאהבה גדולה?

"זה לא הפריע לו במיוחד, משום שכשהתחיל ללכת הוא ידע שיש לו תוכנית חדשה מה לעשות עם חייו". לכם יש?

"רק כאשר ניצל מהבלגן. הבין שבכל זאת כל מה שעבר היה מסעיר. לא בזבוז. וכעת, חיפש סערה חדשה".

"הוא ידע שזה יהיה אלים וכואב. ובכל זאת פתח את הדלת".

"היא הסתכלה בקיר שמאחוריו במבט מרוחק. כאילו מחפשת את החלון שם. אבל לא היה חלון".

ולסיום, מפגש עם מלאך המוות: "כשחזר לחדר כדי להתלבש, מצא שם איש שלא פגש קודם לכן. האיש ישב ליד חלון, עיתון בידו. הוא הניח את העיתון ושאל: 'אתה הירונימוס בוש, נכון?'".
את היתר תגלו לבד.

אתם יכולים לצחוק עד מחר על סופר המתח טום קלנסי, אבל מעטים הסופרים ה"קנונים" שיכולים לפתוח ספר שלהם כמו שקלנסי פתח את אחד מספריו. משפט פתיחה מדהים: "ראיין כמעט נהרג פעמיים בחצי שעה".
תקראו ותקנאו.

תמיד העדפתי את החיוך של השוטר אזולאי ולא ספר של המבקר דן מירון.


אפילו

חומד של בחור טינו. כיף לדבר איתו על שירה, פרוזה, ובעיקר על הרוקיסט רוקי אריקסון. הייתה לו גישה לתיקייה סודית בשב"כ. תיקים על סופרים / עיתונאים, או איך שתקרא להם שאנשי השמירה / חומות חושבים שהם מרעילי נפש קוראים. למשל, טינו מספר שהתיק על עיתונאי "הארץ" רוגל אלפר מאוד עבה. אבל התיק שלי דקיק. הסיבה שאותם שומרי חומות / נטורי קרתא שמים בי עין היא הניסיונות שאני עורך בטלקינזיס. הזזת חפצים בכוח המחשבה. יכולת כזו עשויה להיות מתנה בשבילם. תארו לכם חייל בעל כישורים טלקינזיסים מפזר הפגנת פלסטינים רק בכוח מחשבתו. או מסיט כדורי רובה צלפים ממקום אחד לשני. או…

יכולת כזו באה אלי ולפעמים עוזבת אותי. הרגשתי בה לפני שנים כשהלכתי ברחוב ודימיתי שתי מכוניות מתנגשות לא רחוק ממני, ובאמת זה קרה. אתם לא צריכים / צריכות להגיד לי שאני חסר סקס אפיל. כשאלוהים חילק סקס אפיל אני הלכתי לחפש דיסקים של "Death in June".

"יש שני סוגי אנשים" – אמרה הפילוסופית הצרפתייה בריג'יט ברדו ששיחקה גם בכמה סרטים – "בעלי סקס אפיל וחסרי סקס אפיל. הראשונים הם המאושרים".
Fuck Happiness. יש לי יכולות אחרות.

גם ג'ון באלנס ז"ל, מההרכב הרוק באמת אוונגרדי "Coil" התנסה בטלקינזיס. מרגוט קלאוזנר, ישראלית שעסקה בשנות התרפפו בקולנוע ובשיחות על רוחניות, אמרה: "אילו יכולנו לראות באמת מה קורה סביבנו, היינו פוחדים לצעוד אפילו צעד אחד".

מוטי כהן מ"האוזן השלישית" הביא לא את האלבום "קויל בהופעה במוסקבה". הוא הביא לי למרות שניסיתי להעתיק את האלבום ממקומו בלונדון לת"א בכוח מחשבתי. כל כך הרבה דברים קורים מסביב ואתם לא רואים. הנה, באחת החוברות האחרונות של "Wire", ירחון למוסיקה אוונגרדית שיוצא באנגליה, מסופר על כריס ווטסון, חבר לשעבר ב"קברט וולטר", שטוען שהיסטוריה ורוח של מקום יכולות להישאר טבועות חזק באקוסטיקה שלו, ואפשר, באמצעות הקלטות "להקים אותן לתחייה". הכוונה, טוען ווטסון, לא לסתם זיכרונות של תקופה, לא למסעות דמיוניים, אלא ממש לבשר ודם. "אבנים, חפצים אחרים, יכולים לשמר צלילים, מראות, מעבר רחוק ואפשר באמצעים אקוסטיים להקים אותם לתחייה. להקים אותם ממש, לא כזיכרון או חלום בהקיץ".

"קויל" כישות שנוהגת באוטובוס תיירים בעל שכלולים דמיוניים, אבל האלכוהוליזם של הנהג (בלאנס היה אלכוהוליסט. הוא מת מנפילה ממדרגות ביתו) מונע בעדו להגיע למהירות מקסימאלית. ואם כבר הזכרתי את רוקי אריקסון, שהיה זמר הלהקה "מעליות הקומה ה-13", מחלת הסכיזופרניה שלו, ההלם החשמלי שעבר, מנעו גם ממנו להגיע למהירות מקסימאלית.

תראו, המוסיקה של "קויל" יכולה לשכנע לפחות חלק מכם שעלה נושר יכול לפתוח אפילו, אפילו, אפילו את הכספות הכי סודיות ומשוכללות במרתפי הכור האטומי בדימונה. זו סיבה מספיק טובה להקשיב לה.

או לפחות, אם להשתמש בשורות משיר של מתי שמואלוף: "מחבקת את הסלע / שלא ישבר".

זו לא רשימה על "קויל". זו רשימה על הזזת תשומת ראש, על בוז לנוחיות ולבידור, שימת פס על חוקי תנועה. על תכנון מראש. זו רשימה על רוקנרול. האזינו שמיים וארץ, כי בני אדם, כמעט כולם (חוץ מג'ון בלאנס, קריסטופרסון ושאר אנשים ב"קויל") שבעים מכדי להשתנות. ולשנות.

שליטה רצינית בטלקינזיס מאפשרת להאיט או להאיץ אירועים. כן, גם אירועים פוליטיים. יש לכך הוכחות בהיסטוריה. הנה למשל…

האוטובוס בו נהג בלאנס, בו ישב גם שותפו ב"קויל" פיטר סליזי קריסטופרסון (גם הוא מת. גבר / ילד) אסף בדרך כמה אנשים. גם כמה ישראלים. לא היו בו, ועדיין אין בו, פנסים אחורים שאותתו ימינה ושמאלה.
אלא רק למעלה.
או למטה.
ילדים קטנים שנמצאו מתים, בשם אלוהים.