הואלס / הטנגו האחרון

(ד.ק. מראיינת את קובי. חלק שני)

– קובי, הרומן שלך עם עיתוני נייר לא היה מוצלח, נכון?

– לפני כמה חודשים הוזמנתי להשתתף ככותב בעיתון הטוב ביותר בארץ. סימסתי לעורכת את התשובה הבאה: "נסיך סעודי מיליארדר ביקר בבית זונות בצרפת. הניח חבילה על השולחן. היו בה מאה אלף דולר. הנסיך אמר למדאם: 'אם תוך שבע דקות תביאי לי בחורה גמדת, גיבנת, עם עין אחת, רגל אחת ויד אחת, הכסף יהיה שלך'. המדאם חייכה, הרימה שפופרת חייגה ספרה ואמרה: 'ז'קלין, תרדי. יש לך קליינט'. אני הזונה הזו. אני לא מתאים לעיתון נקי, מכובד, מעולה ומעונב. אני מתאים או לבית זונות או לקרקס". אבל בעצם הסתכלי סביבך. על בעלי עסקים, מנהלים, עשירים / עניים, כותבים מוכשרים או לא מוכשרים. אם תגרדי את המסיכות מפניהם, תראי שכמעט כולם זונות. או עובדי קרקס.

– לא ידעתי שאני זונה או עובדת קרקס.

– אני מכיר אותך שנים. את אובדת (באות א') בבית זונות. ובקרקס.

– אתה משתמש המון במילה "אני".

– שאלה נכונה. שימוש נכון בכתיבה עיתונאית במילה "אני" היא הורדת בגדים מוחלטת וכניסה לים שלא על מנת לחזור. יש משהו מרטיט בלגלות ערימת בגדים עזובה, בלילה, על חוף ים. לצערי, רוב מוחלט של המשתמשים במילה "אני" בעיתונים מסירים את בגדיהם רק כדי להציג לראווה את הקעקועים על גופם, את גודל הזין / שדיים שלהם. יש הבדל בין לכתוב איך בצעירותך הותרת על פניך מעט משחת גילוח ויצאת לרחוב כדי שאנשים יחשבו שמישהו זיין אותך וגמר על הפנים שלך. זה שימוש נאות ב"אני", לבין סיפור איך בצעירותך אמא שלך ניגנה בכינור פרטיטה של באך, ובאלבום הראשון של להקת "רדיוהד" יש קטע שמזכיר את זה.

– אתה מרבה לכתוב על מוזיקה קלאסית. נדלקת עליה רק לאחרונה?

– ממש לא. אם אני משתמש במילה "מוזיקה" זה שימוש לא נכון. אני קולט / צרכן של צליל / ים. לפעמים צליל בודד או רצף צלילים קצר, כמעט אף פעם לא יותר משניה אחת או דקה שלמה, שמגלה לי מה באמת קורה בתוכי וסביבי, מה יקרה לי בעתיד גם אחרי מותי. מותי במירכאות.

– מה יקרה לך אחרי "מותך"?

– השאלה מה יקרה לך, לא לי. תקשיבי לסימפוניה העשירית, הבלתי גמורה של גוסטב מהלר. תקשיבי לסונטות האחרונות לפסנתר סולו של בטהובן ושוברט. תקשיבי לרביעיות האחרונות לכלי קשת של בטהובן. שם תמצאי / תשמעי את התשובה.

– אתה מקשיב לראפ / היפ הופ?

– לא. גם לא למוזיקה אלקטרונית. ממה ששמעתי אני יודע שקורים שם דברים נהדרים, אבל הם לא נוגעים בי. זה מרתק מאוד, אבל לא חודר עמוק למעגל הרוחני שלי, מעגל פרוץ מאוד. אגב, ב"גלריה" של עיתון "הארץ", בימי חול, כותב בחור בשם בר פלג על מוזיקה אלקטרונית. לדעתי / תחושתי הוא הכותב החשוב ביותר כיום על מוזיקה פופולארית. מסקרן, מרתק, פותח מעגלים לקרוא אותו, ממש גילוי אטלנטיס. אבל, כאמור, זה מעבר למעגל הרוחני שלי. ניסיתי להקשיב עוד ועוד לדבר הזה, אבל זה נכנס ומיד נעלם ממני. אני לא מחפש ארצות. אני מחפש רחוק משביל החלב.

– יש רוקיסטים / פופיסטים ישראליים ולא ישראליים שאתה ממש מחכה להקלטות חדשות שלהם?

– מעט מאוד. למשל, אני מחכה לדיסקים חדשים של "ריפיוז טו דיי" ו"קאדבר" – מוסיקאי נויז ישראלים ושל אלבומים חדשים של טוני וויקפורד ופטריק לגאס, מי שהיו בהרכב הראשון של "דת' אין ג'ון". וכמובן של חברי היקר אורי דרומר.

– למה?

– במוזיקת נוייז יש הרבה הרס, לכלוך, ייאוש, גרוד פצעים, אצבע משולשת לסדר וניקיון, קונדומים משומשים או הצד האחורי של אוהל קרקס. אני לא רוצה לדבר יותר על ה"למה". המוזיקה של דרומר היא מאבק איתנים בייאוש, בבדידות, בחלומות שנשברו וספק אם יתגשמו, בכיעור שיותר ויותר מכסה אותך. וגם בשיעמום.

– אני מעוניינת שתתעכב יותר על השימוש במילה "אני".

– אני, כלומר, גופי ורוחי הולכים ומתפוררים. אבל ככל שקובי מתקרב למותו הוא חי יותר. משום שהוא לא מאמין במוות. אין מוות בעולם. הדברים ממשיכים. בצורה אחרת לגמרי, אבל ממשיכים. אבל אני עצוב ככל שאני מתפורר. כי בגלגול / הוויה / צורה הבאה שלי, לא אוכל להמשיך לחשוב על הבחורה שאני אוהב. לא אוכל לשמוע את המוזיקה שאני אוהב. "קובי" יהיה במקום אחר, בצורה אחרת. השימוש שלו במילה "אני" הוא ניסיון אולי אחרון להיאחז ב"קובי" שאת ואחרים מכירים. זה נפנוף אחרון שלו בתעודת זהות לפני שהוא נופל לקרמטוריום והופך לאבק. אגב, כפי שאת זוכרת, היה פעם פנזין ישראלי בשם "אבק". ועוד משהו. אני חושב שמי ששולט בעולם זה השטן ולא אלוהים. הבנתי את זה בבהירות כשהקשבתי לביצועים של הפסנתרן הקלאסי ארתור רובינשטיין ליצירות של שופן. אבל אלוהים, עקשן לא קטן, שולח לפעמים טרוריסטים כדי לשים רגל לשטן ולעושי דברו. הטרוריסטים האלה הם האמנים הגדולים באמת. ולא רק הם. גם לוחמי חירות פוליטיים הם כאלה. הפוסטים שלי הם גם תיעוד אדם שמתפורר מבחינה פיזיולוגית ומבחינה נפשית. כמו העולם. ומראה את השברים הפתוחים במקומות הכי אינטימיים ביצירות מוזיקליות. תראי, בצירוף המשפטים / כתיבה שלי אני משתדל להיות כמו אחד שנותן טבעת אירוסין לבחורה שהוא אוהב. רוב הנותנים מושיטים את הטבעת כשהיא בתוך קופסה קטנה עטופה בנייר יפה, לפעמים הקופסה קשורה בחוט. קובי שייך לאלה שמושיטים את הטבעת בלי קופסה בכף ידם הסגורה. כך שבחורה שנוטלת את הטבעת מרגישה לא רק בחום גופם, אלא גם בדופק שלהם. זה מרגש יותר, לא? ברגעים כאלה השטן מפסיד בקרב.
אם אני זוכר טוב המשורר חזי לסקלי שהעריץ את דויד אבידן סיפר שכשהוא רואה את אבידן ברחוב הוא נעמד ומוחא כפיים. אני מוחא כפיים בכתבות שלי לזמרים / ות. אבל בגלל שכפות ידיי שרוטות נוטפות מהן טיפות דם והאנשים / הקוראים סביבי נרתעים. מתרחקים ממני. אולי יש עוד סיבות: אולי אני מסריח?

– אתה בטיפול פסיכיאטרי?

– כדורים פסיכיאטרים הצילו את חיי.

– אוקי קובי. או ז'קלין. תודה לך.

– תודה לך, ליצנית קרקס עצובה.

–

גרוסמן? הורס?

(לדרור משעני. באהבה)

אולי קרה לכם. מצאתם עצמכם מול שוטר שחייך ושאל בכנות: "הכל בסדר?".

החיוך המפחיד הזה כנראה הוא הסיבה שאני מכור לספרי מתח. לא תגלו בהם יורשים לפרננדו פסואה או לג'יימס ג'ויס. אבל פה ושם בהם שורות שכמותן קשה למצוא בספרות "קנונית": שורות שמאירות את המציאות באור חזק חזק. כזה שספרות "קנונית" חסרה אותו. ששורפות את המסיכות שאתם חובשים כדי לברוח מעצמכם.

מדף ספרי המופת בתחום הזה גדול. פה רשימה של סופרי מופת שעוד לא תורגמו לעברית:
David Goodis, Jim Thompson, Eugene Izzi, Frdrick Brown, Robert Campbell, Robert Ferrigno, Ellen Hart, Loren d. Estlemman, Sandra Scoppetone. זה יהיה פשע לא להפנות אותכם לספרי דון וינסלו שכן תורגם, שפרק ראשון באחד מספריו מורכב כולו אך ורק, אך ורק משתי מילים: "Fuck You". מתי דויד גרוסמן יפתח כך ספר שלו?

אשתדל לשים אור חזק על שורות של סופר מתח שתורגם הרבה לעברית. מייקל קונלי. למרות שהוא מוכר המון, וה"ניו יורקר" כתב שהוא גדול סופרי המתח האמריקאיים העכשוויים (Fuck You מעריצים שוטים, מייקל לא נוגע בקרסולי ג'יימס לי ברק וג'יימס אלרוי), אני לא נשפך ממנו. אבל אשתמש בו להדגמת שורות מאירות, הורסות מסיכות:

"הוא לא יכל להמשיך לברוח. ידע שיש לו תפקיד. והתפקיד היה הכל עבורו".

"הוא זכר את העצים שמחוץ לחלון ביתה שהניחו למרגלותיהם שלג סגול".
תחשבו על השורה הזו. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שמזג האוויר משתף בשמחה בסיפור האהבה בינכם לבין בחורה? האין זו הוכחה לאהבה גדולה?

"זה לא הפריע לו במיוחד, משום שכשהתחיל ללכת הוא ידע שיש לו תוכנית חדשה מה לעשות עם חייו". לכם יש?

"רק כאשר ניצל מהבלגן. הבין שבכל זאת כל מה שעבר היה מסעיר. לא בזבוז. וכעת, חיפש סערה חדשה".

"הוא ידע שזה יהיה אלים וכואב. ובכל זאת פתח את הדלת".

"היא הסתכלה בקיר שמאחוריו במבט מרוחק. כאילו מחפשת את החלון שם. אבל לא היה חלון".

ולסיום, מפגש עם מלאך המוות: "כשחזר לחדר כדי להתלבש, מצא שם איש שלא פגש קודם לכן. האיש ישב ליד חלון, עיתון בידו. הוא הניח את העיתון ושאל: 'אתה הירונימוס בוש, נכון?'".
את היתר תגלו לבד.

אתם יכולים לצחוק עד מחר על סופר המתח טום קלנסי, אבל מעטים הסופרים ה"קנונים" שיכולים לפתוח ספר שלהם כמו שקלנסי פתח את אחד מספריו. משפט פתיחה מדהים: "ראיין כמעט נהרג פעמיים בחצי שעה".
תקראו ותקנאו.

תמיד העדפתי את החיוך של השוטר אזולאי ולא ספר של המבקר דן מירון.

–