גרוסמן? הורס?

(לדרור משעני. באהבה)

אולי קרה לכם. מצאתם עצמכם מול שוטר שחייך ושאל בכנות: "הכל בסדר?".

החיוך המפחיד הזה כנראה הוא הסיבה שאני מכור לספרי מתח. לא תגלו בהם יורשים לפרננדו פסואה או לג'יימס ג'ויס. אבל פה ושם בהם שורות שכמותן קשה למצוא בספרות "קנונית": שורות שמאירות את המציאות באור חזק חזק. כזה שספרות "קנונית" חסרה אותו. ששורפות את המסיכות שאתם חובשים כדי לברוח מעצמכם.

מדף ספרי המופת בתחום הזה גדול. פה רשימה של סופרי מופת שעוד לא תורגמו לעברית:
David Goodis, Jim Thompson, Eugene Izzi, Frdrick Brown, Robert Campbell, Robert Ferrigno, Ellen Hart, Loren d. Estlemman, Sandra Scoppetone. זה יהיה פשע לא להפנות אותכם לספרי דון וינסלו שכן תורגם, שפרק ראשון באחד מספריו מורכב כולו אך ורק, אך ורק משתי מילים: "Fuck You". מתי דויד גרוסמן יפתח כך ספר שלו?

אשתדל לשים אור חזק על שורות של סופר מתח שתורגם הרבה לעברית. מייקל קונלי. למרות שהוא מוכר המון, וה"ניו יורקר" כתב שהוא גדול סופרי המתח האמריקאיים העכשוויים (Fuck You מעריצים שוטים, מייקל לא נוגע בקרסולי ג'יימס לי ברק וג'יימס אלרוי), אני לא נשפך ממנו. אבל אשתמש בו להדגמת שורות מאירות, הורסות מסיכות:

"הוא לא יכל להמשיך לברוח. ידע שיש לו תפקיד. והתפקיד היה הכל עבורו".

"הוא זכר את העצים שמחוץ לחלון ביתה שהניחו למרגלותיהם שלג סגול".
תחשבו על השורה הזו. מתי בפעם האחרונה הרגשתם שמזג האוויר משתף בשמחה בסיפור האהבה בינכם לבין בחורה? האין זו הוכחה לאהבה גדולה?

"זה לא הפריע לו במיוחד, משום שכשהתחיל ללכת הוא ידע שיש לו תוכנית חדשה מה לעשות עם חייו". לכם יש?

"רק כאשר ניצל מהבלגן. הבין שבכל זאת כל מה שעבר היה מסעיר. לא בזבוז. וכעת, חיפש סערה חדשה".

"הוא ידע שזה יהיה אלים וכואב. ובכל זאת פתח את הדלת".

"היא הסתכלה בקיר שמאחוריו במבט מרוחק. כאילו מחפשת את החלון שם. אבל לא היה חלון".

ולסיום, מפגש עם מלאך המוות: "כשחזר לחדר כדי להתלבש, מצא שם איש שלא פגש קודם לכן. האיש ישב ליד חלון, עיתון בידו. הוא הניח את העיתון ושאל: 'אתה הירונימוס בוש, נכון?'".
את היתר תגלו לבד.

אתם יכולים לצחוק עד מחר על סופר המתח טום קלנסי, אבל מעטים הסופרים ה"קנונים" שיכולים לפתוח ספר שלהם כמו שקלנסי פתח את אחד מספריו. משפט פתיחה מדהים: "ראיין כמעט נהרג פעמיים בחצי שעה".
תקראו ותקנאו.

תמיד העדפתי את החיוך של השוטר אזולאי ולא ספר של המבקר דן מירון.


סגור לתגובות.