ארכיון חודשי: יולי 2018

אבן בחלום

"קובי, כשאתה אומר על משהו שהוא טוב, אתה מתכוון שהוא רע ולהיפך, נכון?"
גל אוחובסקי בתכנית הטלוויזיה "המעגל הקטן". חפשו ברשת "קובי אור במעגל הקטן".

מינון כבד של מוזרות ושל יופי. "Deafman Glance". אלבום חדש של Ryley Walker. אמריקאי בן 28. בתצלום למטה. את אלבומו הראשון הוציא ב-2014.

תארו לכם מישהו מלא ברעיוניות מוזיקליים נפלאים שבוחר לזרוק אותם מהחלון. אבל הרעיונות מתעקשים להיאחז באדן החלון, בעציץ שעומד קרוב, בחבל כביסה שבאמצע, במצית שנפל מכיס נערת הליווי שהתארחה בביתו, בשבר רהיט. והקול של ריילי: תארו את ניק דרייק מקליט באולפן, אבל הקול הנקי שלו מתערבב בחריקת עצמותיו. הקשבתי לאלבום הזה רק פעם. ייקח זמן עד שאשמע אותו שוב. אני פוחד שאגלה בו מינון כבד של אופטימיות מנצחת. וזה יפסיק את גירוד הפצע בלבי. שאולי אזמין נערת ליווי לביתי. שיט, האם צריכת / יצירת האמנות שלכם היא מתכון לבריחה מהמציאות? האם היא מציאות מזויפת? אני חושב שזה ההישג הרוחני הגדול של האלבום הזה. הוא גורם לכם לחשוב טוב טוב על העניין הזה. "לזרוק אבן בחלון" שר ווקר. לזרוק אבן באשליה. אני חושב שבשורה התחתונה התחתונה, אין הבדל בין "Toy" מהאירווזיון לבין האלבומים הכי גאוניים של, למשל, פרנק זאפה. נכון שמינון העומק, הדימיון, המקוריות של זאפה, הוא פי מיליון פלוס משירי האירווזיון. אז מה? יש רבים שזאפה משעמם אותם ו"Toy" מסעיר אותם. ויש הפוך. איש לא ישכנע אותי שמי שגדל על מחזות של צ'כוב יהפוך להיות ישר יותר, נותן יותר, אדיב יותר, דמוקרטי יותר, חכם יותר, אגואיסט פחות ואכזר פחות ממי שגדל על סטנדאפיסטים ישראלים עלובים. מנוולים יש במפלגת "מרצ" לא פחות מאשר במרכז "הליכוד". את האגואיסטים והדו-פרצופים הכי גדולים פגשתי בבתי קפה של משוררים / סופרים / ציירים. כיף שברחתי משם.

שכחתם את צעדת המחאה של תושבי עיר מסוימת. כשבראשה צועדים תושבים, אנשי שמאל, במחאה על – שומו שמיים – כוונה להקים בשכונת היוקרה שלהם מעון לאוטיסטים? שכחתם את גירוש ערבים מעירם במלחמת השיחרור שתוכנן מראש על ידי מי שאז שלטו בישראל בן גוריון ומעריציו? כמה מבין הישראלים שבסלון ביתם תלויים ציורים של רפי לביא ותלמידיו מואילים לחפש בסביבת מגוריהם אנשים קשישים בודדים שילדיהם מזניחים אותם – ובכל יום שישי להביא להם סיר מרק חם? כשהייתי טירון בצבא, בריצת בוקר בסביבת שכונה "נחלת עדה", שאיש מהדיירים בה לא קרא / היה מנוי על עיתון "הארץ" ולא שמע על אדם ברוך, התעלפתי. הייתם צריכים לראות את תגובת התושבים: הביאו מים, קפה, קרח, שמיכות, כריות – עטפו אותי באהבה, באכפתיות. לעומת זאת, כשנפלתי קשה ברמת אביב ג', שבכל בניין יש לפחות ארבע משפחות שבביתן דיסקים של ניק קייב וספרים של דויד גרוסמן – אף עובר אורח לא טרח לגשת אלי ולשאול, לפחות לשאול, "אפשר לעזור?"

אז קמתי בכוחות עצמי, הנפתי אצבע משולשת וירקתי לכיוון האנשים האלה. זו הייתה יצירת הרוק הכי משמעותית שעשיתי בחיי. לא הבלוג הזה. לא הבלוג הזה. אלך עמוק יותר. לו הייתי, למשל, אוליגרך אוקראיני הייתי מממן גניבת פצצות מימן ומעלה באש את כל כדור הארץ ואת יושביו. קרמטוריום בשיאו. בגן העדן היה משהו מוזר: תפוח עסיסי ומושך, אבל אדם וחווה רקובים. זה לא השתנה מאז.

ראו, התחלתי מריילי ווקר ולאן הגעתי.

זה אוקיי. אני יודע שאני מתרחק. כל יום שישי אני יוצא לצוד פרפרים, לשחרר אותם, ולתת להם לצוד אותי.

ואם זה מעניין אותכם (אני יודע שכן), זו שהתארחה בביתו לקחה שמונה מאות שקל לשעה.

יש בו נס

"אהיה הראי שלך. אשקף את מי שאתה" – לו ריד

ברדיו מקומי אחד שאלו אותי למה אני מצרף משפטים / כותב. בתור תשובה קראתי בקול שורה מספר מתח של יו נסבו. סופר מתח נורבגי. תשעה מספריו תורגמו לעברית. השורה מתוך "רוח רפאים" הספר האחרון שלו שתורגם: "הצורך לעשות משהו, כהסחת דעת או כמחווה של נחמה".

לנסבו המון מעריצים ששמים יד על כל ספר שלו והמון מתעבים. לא קשה לתעב אותו. מקנאים בו. הוא צעיר, חתיך, מיליונר, ויודע לכתוב. כתיבה שלו היא הרבה יותר ממקצוענות. בקריאה מרושלת נדמה שיש בנסבו יהירות, כאילו שמתחת לכל שורה מסתתרות הכרזות. "אי אפשר להפסיק לקרוא ספר שלי". "כל מה שלא ראוי להעלות את מפלס המתח בספרי אני זורק החוצה". מזכיר את קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב: "כל יתר הקבוצות מגמגמות לידנו. אנחנו האלופים". אבל יש בספרים שלו רחמים. מסוג אחר מאשר בספריו של הנינג מנקל, סופר מתח שוודי, שמינון העומק שלו נדיר. כמעט בכל פרק של מנקל תיפול על לחייכם דמעה. דמעת צער, רחמים, פחד מזקנה שמתקרבת, ממוות. נסבו הוא לא גדול סופרי המתח הצפון אירופאים, אבל הוא לא תעשיין מילים סתמי. אני חש שספרו הישן יותר "איש השלג" גאוני. דמיון ועומק יותר ממסעירים. גם בגאונות יש דרגות. למשל, לפסנתרן הקלאסי דניאל ברנבויים ביצועים גאוניים לסונטות לפסנתר של שוברט. אבל ביצועים של ארתורו בנדטי מיכלאנג'לי – גאוניים פלוס. הנגינה של מיכלאנג'לי מזכירה לי את הרגעים בנעוריי כשרכשתי את קלטת סרט הפורנו "גרון עמוק", חזרתי לביתי שמח וטוב לב, הכנסתי את הקלטת ולתדהמתי במקום דפוקי-דפוקי ראיתי שני סרטים מ"נשיונל גיאוגרפיק" על הקוטב הצפוני ויער עבות בדרום אמריקה. זה היה נפלא. קר, רחוק. הזין לא עמד לי. הנשמה עמדה לי. וזה היה חשוב יותר.

מוצדק להיסחף בקשר לנסבו. יש בו נס. הנגינה של מיכלאנג'לי היא נס.

משהו מציק לנסבו. הוא הרבה יותר מאשר מיליונר שוויצר. מה מציק לו? מה הדבר שבאמת חשוב לנסבו לומר? למשל פיתחו את "רוח רפאים" וקראו את העומק האמיתי שבמבט הכי רציני בכתיבתו. השקפת חיים (מוות) נואשת:

"עורה היה כל כך דק ושקוף עד שניתן היה לראות בעדו את רשת כלי הדם העדינה ברקתה. היא הזכירה לו את עכברי המעבדה הקירחים בניסויים לחקר מחלת הסרטן".

"חולדה היא לא יצור רע או טוב, היא פשוט עושה את מה שחולדות חייבות לעשות".

"לכי לך, אני חייב להמשיך הלאה, אמר הארי.
-'לאן?'
השתררה דממה של שניה, כשהתחוור לשניהם שאין לו שום תשובה מתקבלת על הדעת לשאלה שלה".
(תרגום מעולה של רות שפירא)

אני כבר מחכה לאלפי טלפונים ממכם: "הרי הבלוג שלך הוא על מוזיקה, מה אתה מעסיק אותנו בענייני ספרים?"

ובכן, הרגע הרוקנרולי המרגש ביותר שחוויתי בשנה פלוס האחרונה קרה בהופעה השניה בארץ של "סייקיק טי.וי". לפני ההופעה אנשים שתו, דיברו, סימסו וכו'. אבל בפינה ישב אבי פיטשון מעיתון "הארץ" ו… קרא ספר. כן. למצוא מישהו שקורא ספר בהופעת רוק. כמעט בכיתי מהתרגשות. אני לא יודע אם זה היה ספר של צ'כוב, אבל בטוח שזה לא היה המצע של מירי רגב. קדימה פיטשון תראה להם.

רבותיי, זהו. לא אעשה את העבודה במקומכם. שווה שתוציאו 98 שקלים ותקנו את הספר של נסבו. הבאתי לכם ראי, מסמר ופטיש. תלו את הראי. התקרבו. עוד יותר. אתם רואים רוח רפאים?

פסיכו

קחו קטע מספר של ריצ'רד מונטנארי (Montanari). סופר מתח אמריקאי אלים ומעולה שעוד לא תורגם לעברית. יש לו קטעים אלימים פי כמה. אם יש בינכם מוזיקאים כתבו מוזיקה לקטע הזה. אם אתם לא מוזיקאים דמיינו מוזיקה שמתאימה לזה וספרו לחברים שלכם. כך, אולי, תעזרו לרוק הישראלי המקרטע. הגיע הזמן, לא?

"הוידיאו קפץ / עצר. אחר כך המשיך. התמונה הבאה הייתה בחדר אמבטיה. די חשוך. מקור האור בא מצד שמאל של המסגרת. מקדימה היה קיר צהוב-חום. חלון אטום. בלי קול. לפתע אישה צעירה באמצע הפריים. לובשת טי-שירט לבן שמסתיר את צווארה. עם שרוולים לבנים. האישה רועדת מזעם. עיניה רושפות. רטובה כולה. במרכז הפריים. עוד מעט תחבוט במה / מי שלפניה.

היא עוצרת.

המבט שלה הופך לפתע מכועס לנפחד. עיניה מתרחבות באימה. מישהו, כנראה זה שהחזיק במצלמה, מניף אקדח קטן בצד ימין של הפריים ולוחץ על ההדק. הכדור הולם בחזה האישה. היא מסתובבת. לא נופלת. היא מביטה למטה בפריחה האדומה. מחליקה על הקיר שמאחור, הדם שלה צובע את האריחים במטח ארגמן בהיר. לאט היא נופלת לאמבטיה. המצלמה מתקרבת לפנים שלה. הם תחת המים המאדימים".

כמי שמאמין שכתיבה על רוק צריכה להזכיר בית זונות שקירות החדרים שלו מכוסים בציורים של ג'קסון פולוק, אני משתדל לצעוד ברחובות אורות אדומים. לפעמים מגרשים אותי. לפעמים מכים. אבל אני משתדל. השתדלו / שדלו גם אתם.