ארכיון חודשי: אוקטובר 2018

שדות פרג לנצח

אבא שלי מת. כבן יחיד ירשתי אותו. הירושה: "שדות פרג" בקולומביה. אבא גר בארץ, ואת השדות ניהל… בוא נגיד שאבא שכר צבא מקומי קשוח שמשגיח נכון על עובדי השדות. פעמיים בשנה אבא טס לקולומביה לבדוק מקרוב את ההכנסות וההוצאות. כלומר, את המיליונים והפרוטות. אבא לא בטח בבנקים הישראליים. העדיף את אלה שבשווייץ ובאיי קיימן. אני איש של מחשבים. אין לי צורך לטוס לקולומביה. אפשר לנהל את העסק דרך המחשב. ובקשר לבנקים ישראליים: ובכן…

את ההקדמה הזו הבאתי כמענה לשאלה הכי שאלתית ששואלים אותי. "קובי, אתה מתלבש בסמרטוטים אבל נוהג במכונית ספורט יפהפייה מודל 2017. איך זה מסתדר יחד?".

זה מסתדר. אתם רוצים טרמפ לאיזה מקום? אני יכול לקחת אותכם רק לקרמטוריום. נתנגש יחד. לפעמים התנגשויות עוזרות. זה מסתדר. ב-1951 מת פסנתרן קלאסי מופלא, ארתור שנאבל, בגיל 69. הוא היה הראשון שהתעקש להקליט את כל הסונטות של בטהובן לפסנתר יחיד. הוא היה אז בן 50. הרבה פסנתרנים ומאזינים מפונקים מעקמים את השפתיים כשמקשיבים להקלטות שלו. שנאבל מפספס לא מעט תווים, מכסה שם ופה על מה שהוא לא מפספס. אבל, וזה אבל מאוד גדול, קשה למצוא בהקלטות עכשוויות יותר, יותר עומק ומקוריות רצינית מאלה שלו. זו לא נגינה יפה / מתוקה. זה לא שדות תות לנצח.

זה שדות פרג לנצח.
זה דבר שמעבר לחוקים ולאיסורים. התנגשות נסתרת מעיני משטרה.
זה בזיעת אפך תאפה לחם שיטיס אותך לאזורים שלא ידעת על קיומם.

הו, פסנתר ישן נושן, כמעט מתפרק, באמצע שדה ענק, כשרוח משחקת בקלידים הפראיים שלו.
כדי להבהיר יותר: תראו, עיתונאי רוק טוב הוא גנב פסנתרים שמאחסן את הפסנתרים הגנובים על גגות גורדי שחקים, שם הם הכי קרובים לשמיים, אבל יודע שרוב הנגנים / הקוראים מתעצלים לטפס גבוה, פוחדים מרוחות חזקות, משמש לוהטת, מגשם ושלג… אבל אשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת.

הו, פסנתר ישן. מלאכים שטבעו נושאים אותו על כתפיהם ממקום שלא קיים למקום שלא קיים. יש סיכוי שתראו את המראה הזה כשתקשיבו לביצועים של ארתור שנאבל.

אני קורא בקול רם את המילים האלה במועדון "הצימר", שהוא שדה תעופה מפויח, מלא בלבבות שבורים, בלי מטוסים, שמלמד אותכם שאתם, אם תרצו, יכולים להמריא מכל מקום לגבהים בלתי משוערים. אם אין לכם, הפוך ממני, שדות פרג.

הטיסה 7

היה לי חבר שהיה אלכוהוליסט. כדי להיגמל, אחרי ששתה עד תום בקבוקי יין, נהג להכניס לתוכם מקקים ולהניח את הבקבוקים במקום בולט על שולחן בחדרו. "כדי שאירתע מלהמשיך לשתות" – אמר. הוא אהב מאוד לקרוא, אמר ש"סיפרות אמיתית היא מדפי חנות משקאות עמוסים בקבוקי יין לבן / אדום, כשאתה שולף בקבוק אתה רואה מאחוריו בקבוק נוסף ריק מיין ומלא מקקים". מה תגידו על זה? קראו את "מרק סוס" של הסופר הרוסי ולדימיר סורוקין שיצא כעת בתרגום לעברית. לשחזר חלום. החלום המאושר בחיי מלפני שנים רבות. אני נערה בת 14, לבדה בקרון רכבת, מלא בשיכורים אסטוניים. כל הכתיבה שלי מנסה לשחזר את החלום הזה. הרי מגיע לי מזל טוב: קניתי דירה חדשה בקומה גבוהה בבניין רב קומות. לדירה חלונות מאוד גדולים. ראו איזה גובה:

קסנאקיס

לא חושב שזה יהיה ברור. אבל ההיגיון התעקם לי כבר בשנות העשרה. אחד החזיונות שלי כיווץ את מה שמקובל לתפוס כ"זמן" לנקודה אחת. פחות משניה אחת. לדבר שהוא לא הווה, לא עתיד, לא עבר. כלומר מה שקורה לנו כעת כבר קרה בעבר ויקרה בעתיד. אנחנו חושבים / מרגישים שהיינו בני שש / עשר / עשרים / שלושים / ארבעים וכו', אבל בעצם הכל קרה / קורה / יקרה. במיקרו שניה אחת. קשה "לתפוס" את זה, זו נראית מחשבה מוטעית. אבל אם תצליחו (אפשר להגיע ל"תפיסה" כזו) לצאת מעצמכם, להסתכל מבחוץ על עצמכם, תוכלו (זו התנסות מרתקת) "להבין" שהמפץ הגדול הצליח (זו הצלחה מתסכלת) לברוא את את "הזמן" האופקי. את "אני זוכר שבגיל ארבע… אני זוכר שבגיל שבע עשרה הצעתי בפעם הראשונה למישהי…" וכו'. נסו לבטל את הזמן. להתעלות מעליו. ללמוד היסטוריה שכל מה, לדוגמא, שקרה / ויקרה בארץ הזו קורה בדיוק בשניה הזו.

הצלחתם? או שעדיין אתם תקועים בתפיסת הזמן האופקית שלכם?

איש אחד, שקית שקופה בידו, דרכה אני רואה שהוא נושא מאכלים… אני מעריך שהוא בן חמישים ומשהו (בעצם הוא נולד כעת וגם מגיע עכשיו לגיל מאה ועשרים) נכנס לבית קפה בו אני יושב (כלומר ישבתי ואשב) מסתכל ימין ושמאל, ויוצא מהקפה. לא. בעצם הוא מתיישב ליד שולחן ומתחיל למלא טופס הימורים.

השמש שקעה. כוכבים למעלה. אוררררר. אני מביט בכמה מהם. אני מאמין שאנחנו לא לבד ביקום. מאז נעוריי הייתי זר-חי, זה שהחיים שלו הפוכים מהסדר הנכון, הארצי… ראיתם פעם חיזר? צלחת מעופפת? פה אני משתדל לתאר לכם את המוסיקה של המלחין היווני אוונגרדי שאני מעריץ – יאניס קסנאקיס. בתצלום למטה. חצי פניו הושחתו מפגיעת פגז. לפני שנים הרצה בפני סקרני מוסיקה ישראליים במוזיאון תל אביב על המוסיקה ה"בין-כוכבית" שלו. היה לי את הכבוד להיות שם. אז וכעת. פירק לגורמים יצירה שלו. הוא נעזר בדיאגראמות מתמטיות ששירטט על לוח. חפשו אותם ביו- טיוב. הוא מת בגיל 79 ב-2001.

בדיוק בשניה הזאת.
היקום שתראו במצפה כוכבים
פעם / ראשונה
מחר
המפץ הגדול
זמן
כוכב
מתמטיקה גבוהה
זה לא הימור
למעלה שקוף
זר חי
להבין

דיסקים שלו תמצאו במחסן המוסיקה הקלאסית בחנות "דיסק סנטר" בתל-אביב. אפשר להזמין אותם שם.
אבל מי המלאכית שקנתה / קונה / תקנה לי סרגל עקום?