שדות פרג לנצח

אבא שלי מת. כבן יחיד ירשתי אותו. הירושה: "שדות פרג" בקולומביה. אבא גר בארץ, ואת השדות ניהל… בוא נגיד שאבא שכר צבא מקומי קשוח שמשגיח נכון על עובדי השדות. פעמיים בשנה אבא טס לקולומביה לבדוק מקרוב את ההכנסות וההוצאות. כלומר, את המיליונים והפרוטות. אבא לא בטח בבנקים הישראליים. העדיף את אלה שבשווייץ ובאיי קיימן. אני איש של מחשבים. אין לי צורך לטוס לקולומביה. אפשר לנהל את העסק דרך המחשב. ובקשר לבנקים ישראליים: ובכן…

את ההקדמה הזו הבאתי כמענה לשאלה הכי שאלתית ששואלים אותי. "קובי, אתה מתלבש בסמרטוטים אבל נוהג במכונית ספורט יפהפייה מודל 2017. איך זה מסתדר יחד?".

זה מסתדר. אתם רוצים טרמפ לאיזה מקום? אני יכול לקחת אותכם רק לקרמטוריום. נתנגש יחד. לפעמים התנגשויות עוזרות. זה מסתדר. ב-1951 מת פסנתרן קלאסי מופלא, ארתור שנאבל, בגיל 69. הוא היה הראשון שהתעקש להקליט את כל הסונטות של בטהובן לפסנתר יחיד. הוא היה אז בן 50. הרבה פסנתרנים ומאזינים מפונקים מעקמים את השפתיים כשמקשיבים להקלטות שלו. שנאבל מפספס לא מעט תווים, מכסה שם ופה על מה שהוא לא מפספס. אבל, וזה אבל מאוד גדול, קשה למצוא בהקלטות עכשוויות יותר, יותר עומק ומקוריות רצינית מאלה שלו. זו לא נגינה יפה / מתוקה. זה לא שדות תות לנצח.

זה שדות פרג לנצח.
זה דבר שמעבר לחוקים ולאיסורים. התנגשות נסתרת מעיני משטרה.
זה בזיעת אפך תאפה לחם שיטיס אותך לאזורים שלא ידעת על קיומם.

הו, פסנתר ישן נושן, כמעט מתפרק, באמצע שדה ענק, כשרוח משחקת בקלידים הפראיים שלו.
כדי להבהיר יותר: תראו, עיתונאי רוק טוב הוא גנב פסנתרים שמאחסן את הפסנתרים הגנובים על גגות גורדי שחקים, שם הם הכי קרובים לשמיים, אבל יודע שרוב הנגנים / הקוראים מתעצלים לטפס גבוה, פוחדים מרוחות חזקות, משמש לוהטת, מגשם ושלג… אבל אשאיר את הדיון הזה לפעם אחרת.

הו, פסנתר ישן. מלאכים שטבעו נושאים אותו על כתפיהם ממקום שלא קיים למקום שלא קיים. יש סיכוי שתראו את המראה הזה כשתקשיבו לביצועים של ארתור שנאבל.

אני קורא בקול רם את המילים האלה במועדון "הצימר", שהוא שדה תעופה מפויח, מלא בלבבות שבורים, בלי מטוסים, שמלמד אותכם שאתם, אם תרצו, יכולים להמריא מכל מקום לגבהים בלתי משוערים. אם אין לכם, הפוך ממני, שדות פרג.

סגור לתגובות.