מגבעת הפוכה

יכול להיות שזה כבר מאוחר. ביום ה', ה-29.11 בסינמטק תל אביב, הקרנות סרטים על מוסיקה ישראלית. "פלסטיק וונוס", "נושאי המגבעת", "Ausweis". גם "אור קשה, אור רך" שחן שנברג עשה עלי ב-2000. כשעוד היו לי שיני וביצי חלב.

אבל כמה דברים בנידון יש לי לומר. / אני משתדל לכתוב יפה כדי לשכוח שאני מכוער (שימו לב לחרוז). הסרט שחן עשה נתן לי הזדמנות להביט ארוכות בפנים שלי. לא במשך חצי דקה בראי, אלא במסך, במשך ארבעים דקות. מסקנה: לא שכחתי איך אני נראה. הסרט כולו, אם לא הבנתם, הוא יריקת מחאה באמירה הכל כך מוכרת: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בולשיט. בחיים מה שחשוב זה הקנקן. לא מה שבפנוכו. אתם שווים בדיוק כמו כמות הכסף והמפורסמות שלכם. ואיך שאתם נראים. לא חשוב אם אתם מציירים / מביימים / כותבים נהדר או זבל.

בסרט רציתי להגיד שכל כך הרבה כותבים משתמשים במילה "אני". אבל שימוש נכון במילה הזאת הוא הסרת בגדים מוחלטת וכניסה לים שלא על מנת לחזור. כל כך מרגש לראות, לעת ערב, ערימת בגדים עזובה בחוף ים. רוב הכותבים שמשתמשים במילה "אני" מסירים בגדיהם כדי להפגין כמה הקעקועים שלהם יפים, כמה שהזין שלהם גדול. שהפיטמות בולטות. שימוש נכון ב"אני" הוא למשל לספר איך יצאת לרחוב כששרידי משחת גילוח על פניך כדי שאנשים יחשבו שזיינו אותך וגמרו לך על הפנים. שימוש לא מוצדק זה לספר איך אמך נהגה כל בוקר לנגן בכינור פרטיטה של באך וזה מזכיר לך קטע בשיר של "רדיוהד". אוף, כמה פעמים אמרתי את זה.

הסרט של חן הוא תיעוד הסרת בגדים והליכה לכיוון הים. בסצינה האחרונה אני יושב בשפת הים ומביט בו. לו טרנטינו היה מביים את הסרט, הוא היה מצלם גם את הטביעה.

עוד דבר: אני מוקסם מסגנון כתיבה אמריקאי על רוק, סגנון שכמעט לא מוכר בארץ, הקרוי "טראש רייטינג". כתיבת טראש. כמו שיש סרטי טראש ("הענקית בעלת העין והגיבנת נגד קינג קונג"), תיאטרון טראש, להקות טראש מטאל. הכוונה לכתיבה שעושה סלט בין שורות יפות לבין קשקוש מקושקש. הסתכלו איך אני לבוש בסרט. איך אני מסורק. איך אני מדבר. אבל איך זה מתערבב בקטעים היפים שאני קורא בקול, במה שאנשים אומרים עלי. בחיוך המבוייש שלי. אני מרבה לחבוש כובע כי חלמתי להיות אדם ברוך של עיתונות רוק. אבל מה שיצא ממני זה נתן שרנסקי של עיתונות רוק. שנינו עשינו קריירה מבית כלא. שרנסקי מהכלא הרוסי ואני מכלא רגשי מסוים.

אני לא עובד עליכם.
אני אובד ביניכם.

באחת הסצנות בסרט "לה סטרדה" של פליני, "גיבור" הסרט נראה לבד בחוף ים הולם בייאוש בחול. בסצנה האחרונה בסרט של חן אני יושב בחוף, מתבונן בזוג שמשחק מטקות. לגבר יש רק יד אחת. הצייר והמורה רפי לביא אמר: "אנשים שמחים לא מציירים. אנשים שמחים הולכים לשחק מטקות בשפת הים". הסרט הוא הרהור במשפט הזה. עד כמה אנשים שבאמת שמחים פנויים לצייר / לכתוב / לנגן מוסיקה באמת מעמיקה?

בסדר. אין לי להוסיף מילים. הסרתי את המגבעת. הנחתי אותה הפוכה למרגלותיי. מחכה שתזרקו לתוכה סימפטיה.


סגור לתגובות.