שלא קיימתם את עשר הדיברות יום / לילה אחד תצטערו. זה קשה. בני אדם אשפים בהמצאת עשר דיברות אגואיסטיות משלהם. גן עדן וגיהינום משלהם.
אבל אלה חיים מסוג ב'.
פעם בחודש אני מסתובב בבני ברק. מביט בעיניים העכורות של הרבה מאוד תושבים שם. יש להם ילדים מאוד יפים. אצל רובם, אני רואה את זה, היופי ייהרס.
מה התחליף? יש תחליף? האם אלוהים מושיט לנו יד (בצורת רעם / רוח) כדי שנתחבר אליו? מה יש לתמיר אלברט מה"ג'ינג'יות" להגיד בנושא?
תקשיבו לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של יאן סיבליוס, המלחין הפיני. אני ממליץ על הביצוע של הכנר גדעון קרמר ותזמורת פילהרמוניה בניצוח ריקרדו מוטי. הם עוסקים בזה.
הו, תמיר אלברט.
הו, סבליוס.
וגם, הו, ג'רי גרסיה מ"גרטפול דד".
מעט ידוע על הקטע היהודי אצל גרסיה. הגיטריסט והזמר הזה התעניין ביהדות, הטריח את עצמו, נסע לרוסיה / אוקראינה לשהות עם אברכים. שם נהג לשיר תפילות ולנגן בשופר. כן, לנגן, לא לתקוע. בתחתית הפוסט הזה תצלום בפעולה שלו.
באחד הביקורים שלי באומן, פגשתי אברך שרצה למכור לי קסטה ובה גרסיה שר / מתפלל ומנגן בשופר. המחיר 100 דולר. לגרסיה, כמו יתר חברי הגרטפול, לא אכפת אם הקליטו אותם והתוצרת נמכרה כבוטלג. אבל לא נשאר לי כסף. את הכל בזבזתי על זונות שעבדו קשה באזור. כל לילה הייתי חוצה ללא פחד את הגשר, גשר צר מאוד עשוי יהלומים, שבין התפילות, הריקודים, המגבעות והבגדים השחורים. עובר לבשר לבן ובלונדי. כשר? לא כשר? לא אכפת לי. על הקבר שלי יהיה כתוב "קיבל ציון שלילי בתפילה". שמעתי רסיסים מההקלטות. הם יפהפיים. הנה שיר של המשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן על Dead:
מוות הוא מכונית יפה מאוד
מוות הוא מכונית יפה קורצת לגנבים
חונה ברחוב ובו שדרת עצים
שענפיהם דומים לקרביים של פנינה.
אתה פורץ את הדלת, מתיישב, ונוסע
כדגל עשוי מאלף אולמות לוויה בוערים.
גנבת את המוות. מתוך שעמום.
אין שום סרט טוב עכשיו
בסן פרנסיסקו.
אתה נוהג מלא שמחה במשך זמן מה,
מקשיב לרדיו, אחר כך נוטש את המוות, מתרחק,
ומשאיר למשטרה לגלות אותו.
–
