ארכיון חודשי: דצמבר 2018

הטיסה 8

בשנה הבאה: 90 להולדת אדריאן ריץ'. משוררת אמריקאית. חיה בזוגיות עד יום מותה ב-2012 עם הסופרת מישל קליף. ב-1976 כתבה: "נשאתי בתוכי את הלסביות מאז גיל ההתבגרות ועתה היא מותחת את אבריה". בתצלום למטה: הזמרת אני דיפרנקו. אדריאן לא פחדה להמריא. תרגמתי שיר שלה:

*

רצונותיי המשתנים. שפתייך הקפואות.
הדקדוק פונה לתקוף אותי.
דברים שנכתבו תחת לחץ.
ריקנות הסימונים.

נתנו לי סם שהאט את החלמתי.

אני רוצה לומר לך, עוד זאת בטרם אעזוב:
התנסות בעשייה חוזרת הדומה למיתה
כישלון הביקורת במיקוד הכאב
הכתובת ברכבת האומרת:
"עצרתי את שטף הדם".

צמח אדום בבית קברות של זרי פלסטיק.

ניסיון אחרון: השפה היא מבטא הקרוי השאלה.
תמונות אלו לא עברו הגהה: שיער, קרחון, קרן אור.
כשאני חושבת על נוף, אני חושבת על זמן.
כשאני מדברת על נסיעה אני מתכוונת לתמיד.
יכולתי לומר: יש משמעות להרים אלה
אך יותר מכך – לא יכולתי לומר.
לעשות דבר מה פשוט, בדרכי שלי.

1970

מת אסיר תורה

שלא קיימתם את עשר הדיברות יום / לילה אחד תצטערו. זה קשה. בני אדם אשפים בהמצאת עשר דיברות אגואיסטיות משלהם. גן עדן וגיהינום משלהם.

אבל אלה חיים מסוג ב'.

פעם בחודש אני מסתובב בבני ברק. מביט בעיניים העכורות של הרבה מאוד תושבים שם. יש להם ילדים מאוד יפים. אצל רובם, אני רואה את זה, היופי ייהרס.

מה התחליף? יש תחליף? האם אלוהים מושיט לנו יד (בצורת רעם / רוח) כדי שנתחבר אליו? מה יש לתמיר אלברט מה"ג'ינג'יות" להגיד בנושא?

תקשיבו לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של יאן סיבליוס, המלחין הפיני. אני ממליץ על הביצוע של הכנר גדעון קרמר ותזמורת פילהרמוניה בניצוח ריקרדו מוטי. הם עוסקים בזה.

הו, תמיר אלברט.
הו, סבליוס.
וגם, הו, ג'רי גרסיה מ"גרטפול דד".

מעט ידוע על הקטע היהודי אצל גרסיה. הגיטריסט והזמר הזה התעניין ביהדות, הטריח את עצמו, נסע לרוסיה / אוקראינה לשהות עם אברכים. שם נהג לשיר תפילות ולנגן בשופר. כן, לנגן, לא לתקוע. בתחתית הפוסט הזה תצלום בפעולה שלו.

באחד הביקורים שלי באומן, פגשתי אברך שרצה למכור לי קסטה ובה גרסיה שר / מתפלל ומנגן בשופר. המחיר 100 דולר. לגרסיה, כמו יתר חברי הגרטפול, לא אכפת אם הקליטו אותם והתוצרת נמכרה כבוטלג. אבל לא נשאר לי כסף. את הכל בזבזתי על זונות שעבדו קשה באזור. כל לילה הייתי חוצה ללא פחד את הגשר, גשר צר מאוד עשוי יהלומים, שבין התפילות, הריקודים, המגבעות והבגדים השחורים. עובר לבשר לבן ובלונדי. כשר? לא כשר? לא אכפת לי. על הקבר שלי יהיה כתוב "קיבל ציון שלילי בתפילה". שמעתי רסיסים מההקלטות. הם יפהפיים. הנה שיר של המשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן על Dead:

מוות הוא מכונית יפה מאוד

מוות הוא מכונית יפה קורצת לגנבים
חונה ברחוב ובו שדרת עצים
שענפיהם דומים לקרביים של פנינה.

אתה פורץ את הדלת, מתיישב, ונוסע
כדגל עשוי מאלף אולמות לוויה בוערים.

גנבת את המוות. מתוך שעמום.
אין שום סרט טוב עכשיו
בסן פרנסיסקו.

אתה נוהג מלא שמחה במשך זמן מה,
מקשיב לרדיו, אחר כך נוטש את המוות, מתרחק,
ומשאיר למשטרה לגלות אותו.

רועי חסן, אחריך

(אלבום חדש ל"Refuse to Die" – "התאבדות כהצהרה פוליטית".)

לא מסתדר לי כשאני צריך לכבס דברים. גם בגדים עליונים ותחתונים. מארי פרהיה, פסנתרן קלאסי, כשמנגן את הנדל אני יודע שהאל קיים. כלומר אלוהים. בחוף מאוד קר. שלושה זקנים לא רחוק ממני מתעמלים. התעמלות בדרגה גבוהה היא תפילה בלי מילים. לבושים רק בגד ים. אני קם. לא טורח לכסות בחול את מה שהקאתי. ככל כשאני מקשיב יותר לבטהובן / אני פחות מאונן. (אוף, איזה חרוז כושל). מעט צדפים, הרבה קליפות בננה ושרידי חלומות מכסים את החוף.

שש שנים אני מנסה להוריד את הקוף מהכתף שלי. אבא חלם שלבן היחיד שלו יהיו פלאפלים על הכתף. שאהיה רופא, עורך דין, טייס או סתם טורף. לא ילד בן 50 שיש לו כנפיים משקיות ניילון. ובעזרתן הוא מרחף.

לפעמים כשאני עושה / כותב מוזיקה, כל הגוף שלי נמחק ואני שוכח את תעודת השוטה על הגבעה שבארנק. מרחף מעל תל אביב וערים אחרות. רואה מה שאתם מסרבים לראות. את האי אכפתיות שלכם. האגואיזם. איך אתם מוכרים את עצמכם. מגיל 0 אתם משדרים לילדים שלכם שמה שחשוב זה רק להיות עשירים ומפורסמים. שליתר הדברים תדאג המדינה. ואם היא לא דואגת זו בעיה שלה. העיקר שתוכלו כל ערב לביתכם לשוב לפני האוכל לזייף תפילה. לראות את הזבל שהטלוויזיה משפיכה עליכם ואיקס פעמים בשנה. לעשות על האש באיזה פארק. לחזור הביתה להזדיין ולישון ולמחרת לקום וחוזר חלילה לאורח החיים העקום.

מה זה חג בשביל יהודים? הגויים ניסו להרוג את היהודים ונכשלו, אז קדימה אוכל. יפה תביאי פיתות, שתייה וקבבים. דוד ויעקב תקנו גחלים. הביוב שבתוככם נשפך בכמויות. עוד ועוד ממלא וסותם את הרחובות. ראש עיר חדש? הרי זה נייר טואלט משומש. שרי ביטחון מתחלפים? הרי הריחות ממשיכים וגוברים. ראש ממשלה חדש? הרי זה לעג לרש.

אני מזמר את שיר השקיעה. אתם מתעקשים שטוב לחיות בעד ארצנו. ולמי שמעז לקרוע את הבלוף, אתם צועקים "מספיק! די!". אבל תקשיבו ל"Refuse to die". העיר נופלת לתוך חשכה אבל לא צריך פנס לחפש, כבר יאירו אותה עפיפונים עם אש. 666.

האתר של "רפיוז טו דיי": http://www.refusetodie.com