בלילות אני משאיר את הדלתות, התריסים והחלונות (כלומר החלומות) פתוחים. הפסיכיאטר טוען שכך אתפטר ממינון החרדה העצום שבי. לא אכפת לי מגנבים. מה כבר אפשר לגנוב ממני? שורות? דימויים? מזרקים? סכינים מאוסף כלי נשק גרמניים ממלחמות העולם שאספתי בקנאות?
אין לי טלוויזיה, פטיפון, קומפקט דיסק, מחשב. את הפוסטים שלי אבי יגיל מדפיס בביתו. אז מה יש לי? דיסקים שאיש לא יגנוב כי הם מוזרים. ספרים? הם תמוהים. לאי בודד אקח ארבעה ספרים: "חומר אפל" של מבקר הרוק האנגלי המופלא ניק קנט, "טקסי הלוויה" של ז'אן ז'נה, ואת שני ספרי השירה הראשונים, הישנים, המהממים ביופיים של מנחם בראון (בן) "אדרת הגפן" ו"צמה צנופה".
הנה שיר שלו בשם "בחוץ". הוא מורכב רק משורה אחת:
"בחוץ כלנית. כיביתי את המנורה".
לפני שהאור שקוראים לו קובי כבה. יש לי עניינים לסגור. הסופר איאן מקיואן צודק כשאומר שביצירות אמנות גדולות מאוד לפעמים יש שורות / צלילים/ קווים / כתמים / תנועות וכו' שהם מאוד הרחק מהאגו של מי שעשה אותם. אלה רגעים נדירים. זה פירוש "בחוץ". הם חשובים, כי הם מרגילים את האמן ואת מי שצורך את היצירה "להרגיש" מה קורה / יקרה איתו אחרי המוות. היעלמות מוחלטת של הגוף. של ה"אני". של הנפש. "אתה" הופך לכלום. סופסוף נגעת בחופש. יש עתיד! שהוא בעצם לא העבר, לא ההווה ולא העתיד.
ברור? לא כל כך. זה לא משנה. תקשיבו לאלבום "המעגל הושלם", אלבום הסולו היחיד של Bruce Palmer, מי שהיה נגן הבס של Buffalo Springfield. מ-1971. פלמר מת ב-2004. בן 58 מהתקף לב. ב-1967 גורש מארה"ב אחרי מעצרי סמים. חזר לארה"ב בתחפושת. נהג לנגן כשגבו לקהל. שנא להצטלם. דיווחים על התמוטטות עצבים. ניגן הרבה מאוד עם ניל יאנג. הבוס של חברת התקליטים "אטלנטיק" סיפר איך כך מי ששמע את נגינתו העריץ אותו. איך נשמעת המוזיקה שלו? ובכן, פלמר ידע שבכל פעם כשפרח נובל, באיזשהו מקום בעולם נשמע הפרק השני, הכל כך עצוב, מאחד הקונצרטי לפסנתר ותזמורת של מוצרט. וגם אל תשכחו שאפילו הנהר הגדול, היפה והמרשים ביותר, אם תסתכלו טוב בו, נושא איתו ענפי עצים, שיחים שנשברו. תקשיבו לפרק הרביעי, הגאוני, בסימפוניה השלישית, "הריינית" של רוברט שומן. המלחין שבגיל צעיר דעך בבית משוגעים. החיים לא עליזים במיוחד, חברים.
אבא, מת יקר שלי, מי יצר את מה שיצר את מי שיצר את הכלנית?
–
crematoriumm.wordpress.com 