ארכיון חודשי: ינואר 2019

בחוץ

בלילות אני משאיר את הדלתות, התריסים והחלונות (כלומר החלומות) פתוחים. הפסיכיאטר טוען שכך אתפטר ממינון החרדה העצום שבי. לא אכפת לי מגנבים. מה כבר אפשר לגנוב ממני? שורות? דימויים? מזרקים? סכינים מאוסף כלי נשק גרמניים ממלחמות העולם שאספתי בקנאות?

אין לי טלוויזיה, פטיפון, קומפקט דיסק, מחשב. את הפוסטים שלי אבי יגיל מדפיס בביתו. אז מה יש לי? דיסקים שאיש לא יגנוב כי הם מוזרים. ספרים? הם תמוהים. לאי בודד אקח ארבעה ספרים: "חומר אפל" של מבקר הרוק האנגלי המופלא ניק קנט, "טקסי הלוויה" של ז'אן ז'נה, ואת שני ספרי השירה הראשונים, הישנים, המהממים ביופיים של מנחם בראון (בן) "אדרת הגפן" ו"צמה צנופה".

הנה שיר שלו בשם "בחוץ". הוא מורכב רק משורה אחת:
"בחוץ כלנית. כיביתי את המנורה".

לפני שהאור שקוראים לו קובי כבה. יש לי עניינים לסגור. הסופר איאן מקיואן צודק כשאומר שביצירות אמנות גדולות מאוד לפעמים יש שורות / צלילים/ קווים / כתמים / תנועות וכו' שהם מאוד הרחק מהאגו של מי שעשה אותם. אלה רגעים נדירים. זה פירוש "בחוץ". הם חשובים, כי הם מרגילים את האמן ואת מי שצורך את היצירה "להרגיש" מה קורה / יקרה איתו אחרי המוות. היעלמות מוחלטת של הגוף. של ה"אני". של הנפש. "אתה" הופך לכלום. סופסוף נגעת בחופש. יש עתיד! שהוא בעצם לא העבר, לא ההווה ולא העתיד.

ברור? לא כל כך. זה לא משנה. תקשיבו לאלבום "המעגל הושלם", אלבום הסולו היחיד של Bruce Palmer, מי שהיה נגן הבס של Buffalo Springfield. מ-1971. פלמר מת ב-2004. בן 58 מהתקף לב. ב-1967 גורש מארה"ב אחרי מעצרי סמים. חזר לארה"ב בתחפושת. נהג לנגן כשגבו לקהל. שנא להצטלם. דיווחים על התמוטטות עצבים. ניגן הרבה מאוד עם ניל יאנג. הבוס של חברת התקליטים "אטלנטיק" סיפר איך כך מי ששמע את נגינתו העריץ אותו. איך נשמעת המוזיקה שלו? ובכן, פלמר ידע שבכל פעם כשפרח נובל, באיזשהו מקום בעולם נשמע הפרק השני, הכל כך עצוב, מאחד הקונצרטי לפסנתר ותזמורת של מוצרט. וגם אל תשכחו שאפילו הנהר הגדול, היפה והמרשים ביותר, אם תסתכלו טוב בו, נושא איתו ענפי עצים, שיחים שנשברו. תקשיבו לפרק הרביעי, הגאוני, בסימפוניה השלישית, "הריינית" של רוברט שומן. המלחין שבגיל צעיר דעך בבית משוגעים. החיים לא עליזים במיוחד, חברים.

אבא, מת יקר שלי, מי יצר את מה שיצר את מי שיצר את הכלנית?

תמונות בתערוכה

אחלה התנגשות. המוזיאון הכי קרוב לביתכם הוא מחוץ לקירות. מחוץ למסגרת. לא רחוק מביתי בגבעתיים הייתה / ישנה דירת הכתיבה של א.ב. יהושע. לפעמים נפגשנו במכולת. פעם ראה אותי וספר בידי. "יפה מאוד שאתה קורא" אמר, "אבל חשוב יותר שתצא לשדות, תתבונן בסביונים, בנרקיסים, בפרפר שמחפש דרכו, בשיח. מתי בפעם האחרונה ראית סביון?".

אם מדברים על קירות: פעם בקפה התל-אביבי "תמר", הפיל בטעות הסופר יורם קניוק כפית. הוא התכופף מתחת לשולחן כדי להרים אותה. בדיוק נכנס סופר צעיר ושאל: "יורם, מה אתה מחפש?". קניוק הזדקף וענה: "את פרס ישראל". הסופר הצעיר ענה לו: "החוכמה, יורם, לקבל פרסים בלי להתכופף". כלומר, בלי ללקק, להתחנף, בלי להטריד יחצנים כדי שידווחו שהוזמנת להקריא מיצירתך בכלא רמלה או בבניין האומות המאוחדות, בלי כל בוקר להסתער על מדורי התרבות בעיתונים לבדוק את דירוגך במצעד הסלבריטאים.

פה אני מגיע למלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי שמת שיכור וללא פרוטה ב-1881. באתר המוסיקה "Spotify" נכתב עליו: "אינדיבידואליות נועזת ומחוספסת". הסתכלו בתצלום שלו למטה, בסוף הפוסט הזה. ראו את הפראות שבעיניו. איש שלא רצה ולא ידע להתכופף. הקשיבו ליצירתו "תמונות בתערוכה" בגירסה המקורית שלה לפסנתר סולו. לא לגירסה התזמורתית שערך המלחין מוריס רוול. אני ממליץ על הביצוע הפראי, החורג מכל / מקול מסגרת תמונתית של הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר, בהקלטה מפראג לפני יותר מחמישים שנה.

עדיף ליפול ממטוס באמצע הלילה כשאיש לא רואה מאשר לטפס במדרגות אולם בנייני האומה כדי לקבל פרס כשמצלמות מתקתקות מסביב. והגב שלכם כואב מרוב התכופפויות. החוכמה לחיות ולמות כשאתה עומד זקוף. אבל הרוב המוחלט של משוררים / סופרים / ציירים / שחקנים בארץ הוא מסגרות בלי תמונות. מי שמתכופף לא יכול להמריא.


שטוקהאוזן!

1. כלא המילים. שחקנית הקולנוע הגרמנייה חנה שיגולה סיפרה איך הבמאי פסבינדר עבד איתה שעתיים רצופות על תנועה אחת: הרמת יד והצבעה לכיוון מסוים. בסוף נמאס לי וצעקתי עליו: "בסך הכל להרים יד ולהצביע זה לוקח שניה, למה אתה מבלבל לי את המוח?". פסבינדר ענה: "ידיים הן איבר חשוב מאוד בגוף. אל תבזבזי אותן. מילים אפשר לבזבז".

אני מקווה ששמתם לב שבבלוג שלי אני שופך מילים, אבל על כל משפט שאומר משהו ראוי, יש כמה משפטים שגורמים לכם להגיד: "מה האיש הזה רוצה להגיד?".

זה נכון. זו הדרך שלי לפקפק בחשיבות מילים. להדגיש שמה שחשוב הם המעשים. ולפעמים רק צלילים.

ביוטיוב יש לא מעט תצלומים של הפסנתרן הקלאסי אלפרד קורטו בפעולה. פה הוא מסביר במילים ומנגן. שם הוא רק מנגן. שימו לב איך הנגן האדיר הזה, שמת לפני כל כך הרבה שנים, נראה כשהוא מנגן. בלי מילים. ראו את עיניו. את פיו הסגור. ראו את ידיו. את אצבעות ידיו.
תקשיבו לצלילי הפסנתר. בלי מילה.
תקשיבו לצלילי הפסנתר של נגן קלאסי אחר, הצ'ילאני קלאודיו אראו. גם אותו תמצאו ביוטיוב.
ששששש…..

2. קובי רוצה לדבר / לצרף מילים על מוסיקה:
אם אתם חושבים

3. לקלאודיו אראו צליל כבד. יש שקוראים לו "נגן בוץ". או "הפסנתר שלו מלא בוץ". אני מאוד אוהב חורף. אראו נשמע באוזניי כאחד שרוחץ ידיו בגשם. מנגב אותן בעננים. זו נגינה בחוץ. שם אין קירות או מטריות. לא צריך לסובב / לסגור ברז ולכבס מגבות. המושגים "בחוץ" ו"בלי קירות" כל כך חשובים לי.

אם אתם חושבים שברק ורעם מבשרים רק את בוא הגשם, אגלה לכם סוד: ברק ורעם מבשרים כל פעם גם כשנער מתאהב בנערה במבט ראשון. או נערה בנער. או כל אפשרות אחרת.

למוריס רוול שלישיית פסנתר. הפרק האיטי שבה יכול להשתלב בקלות בשירים הנואשים ביותר של ניק קייב. את הפרק האחרון שבה אפשר לכנות "דירדור אבנים". הרעש ההתנגשויות שבו יכולים להשתלב בקלות בשירים הכי אלימים של להקת ה"Swans" של מייקל ג'ירה. אני כמעט יוצא מעורי כדי לשכנע אתכם להקשיב למוסיקה קלאסית. התרגשתי מאוד כשאורי דרומר מ"דורלקס סדלקס" סיפר לי שהוא אוהב את המוסיקה של מוריס רוול. אני מזכיר אותו פה כדי לרמוז לו שיום ההולדת שלי קרוב ואני זקוק לנעליים חדשות. מתנה ברוכה לקובי. אורי, תבחר לי נעליים עם שפיץ חד, כדי שאוכל לבעוט ולהכאיב במוזיקאים / משוררים / סופרים ישראליים שמה שמעניין אותם זה פרס ישראל / פרס ספיר ולא התדרדרות המדינה שלנו לשלטון אפל בנוסח הגנרלים הרצחניים בארגנטינה וצ'ילה. אני חושב שכרגע תשעים אחוז מקוראיי נוטשים את הפוסט הזה. תירגעו אנשים, אני כבר חוזר למוסיקה: דיברנו על להיות בחוץ, על להיות בלי קירות, על להתלכלך בכוונה בבוץ, על לפלח עננים: קרלהיינץ שטוקהאוזן (בתצלום), המלחין הבאמת אוונגארדי שהשמיד כל / קול מטריה מסביב אמר: "בעתיד צפוי שינוי מהפכני במבנה הגוף הפיזיולוגי והנפשי של בני אנוש. אנשי העתיד לא יזכירו במאום בצורתם החיצונית והפנימית את אנשי ההווה. תפקיד המוזיקה בהווה להכין אותם לשינוי הזה".

זו אמירה עמוקה מאוד. שובו והקשיבו לפרק האחרון בשלישיית הפסנתר של מוריס רוול. ההתפרעות שבפרק הזה היא רק רמז למוסיקה שתבוא אחרי האוונגרד. זו תהיה מוסיקה או איגוד צלילי שאנחנו עוד לא מסוגלים לשמוע / להבין אותם.

שטוקהאוזן: תארו לכם אתם מוצאים עצמכם מול שולחן ועליו עשרות כפות ידיים כרותות. אתם שואלים את עצמכם מי כרת אותם ומדוע. המלחינים הרומנטיים עשו זאת. או שאתם בכעס הופכים את השולחן. שנברג ותלמידיו עשו זאת. או שאתם מותירים גם את כפות ידיכם הכרותות על השולחן ויוצאים החוצה. אתם לא יכולים להיאחז באיזשהו דבר. זה טוב. אתם חופשיים. זו המוסיקה של העתיד.

4. תקשיבו למוסיקה של שטוקהאוזן. ראו איך החורים במטריות שלכם מתרחבים. גשם כבד עומד ליפול.