שטוקהאוזן!

1. כלא המילים. שחקנית הקולנוע הגרמנייה חנה שיגולה סיפרה איך הבמאי פסבינדר עבד איתה שעתיים רצופות על תנועה אחת: הרמת יד והצבעה לכיוון מסוים. בסוף נמאס לי וצעקתי עליו: "בסך הכל להרים יד ולהצביע זה לוקח שניה, למה אתה מבלבל לי את המוח?". פסבינדר ענה: "ידיים הן איבר חשוב מאוד בגוף. אל תבזבזי אותן. מילים אפשר לבזבז".

אני מקווה ששמתם לב שבבלוג שלי אני שופך מילים, אבל על כל משפט שאומר משהו ראוי, יש כמה משפטים שגורמים לכם להגיד: "מה האיש הזה רוצה להגיד?".

זה נכון. זו הדרך שלי לפקפק בחשיבות מילים. להדגיש שמה שחשוב הם המעשים. ולפעמים רק צלילים.

ביוטיוב יש לא מעט תצלומים של הפסנתרן הקלאסי אלפרד קורטו בפעולה. פה הוא מסביר במילים ומנגן. שם הוא רק מנגן. שימו לב איך הנגן האדיר הזה, שמת לפני כל כך הרבה שנים, נראה כשהוא מנגן. בלי מילים. ראו את עיניו. את פיו הסגור. ראו את ידיו. את אצבעות ידיו.
תקשיבו לצלילי הפסנתר. בלי מילה.
תקשיבו לצלילי הפסנתר של נגן קלאסי אחר, הצ'ילאני קלאודיו אראו. גם אותו תמצאו ביוטיוב.
ששששש…..

2. קובי רוצה לדבר / לצרף מילים על מוסיקה:
אם אתם חושבים

3. לקלאודיו אראו צליל כבד. יש שקוראים לו "נגן בוץ". או "הפסנתר שלו מלא בוץ". אני מאוד אוהב חורף. אראו נשמע באוזניי כאחד שרוחץ ידיו בגשם. מנגב אותן בעננים. זו נגינה בחוץ. שם אין קירות או מטריות. לא צריך לסובב / לסגור ברז ולכבס מגבות. המושגים "בחוץ" ו"בלי קירות" כל כך חשובים לי.

אם אתם חושבים שברק ורעם מבשרים רק את בוא הגשם, אגלה לכם סוד: ברק ורעם מבשרים כל פעם גם כשנער מתאהב בנערה במבט ראשון. או נערה בנער. או כל אפשרות אחרת.

למוריס רוול שלישיית פסנתר. הפרק האיטי שבה יכול להשתלב בקלות בשירים הנואשים ביותר של ניק קייב. את הפרק האחרון שבה אפשר לכנות "דירדור אבנים". הרעש ההתנגשויות שבו יכולים להשתלב בקלות בשירים הכי אלימים של להקת ה"Swans" של מייקל ג'ירה. אני כמעט יוצא מעורי כדי לשכנע אתכם להקשיב למוסיקה קלאסית. התרגשתי מאוד כשאורי דרומר מ"דורלקס סדלקס" סיפר לי שהוא אוהב את המוסיקה של מוריס רוול. אני מזכיר אותו פה כדי לרמוז לו שיום ההולדת שלי קרוב ואני זקוק לנעליים חדשות. מתנה ברוכה לקובי. אורי, תבחר לי נעליים עם שפיץ חד, כדי שאוכל לבעוט ולהכאיב במוזיקאים / משוררים / סופרים ישראליים שמה שמעניין אותם זה פרס ישראל / פרס ספיר ולא התדרדרות המדינה שלנו לשלטון אפל בנוסח הגנרלים הרצחניים בארגנטינה וצ'ילה. אני חושב שכרגע תשעים אחוז מקוראיי נוטשים את הפוסט הזה. תירגעו אנשים, אני כבר חוזר למוסיקה: דיברנו על להיות בחוץ, על להיות בלי קירות, על להתלכלך בכוונה בבוץ, על לפלח עננים: קרלהיינץ שטוקהאוזן (בתצלום), המלחין הבאמת אוונגארדי שהשמיד כל / קול מטריה מסביב אמר: "בעתיד צפוי שינוי מהפכני במבנה הגוף הפיזיולוגי והנפשי של בני אנוש. אנשי העתיד לא יזכירו במאום בצורתם החיצונית והפנימית את אנשי ההווה. תפקיד המוזיקה בהווה להכין אותם לשינוי הזה".

זו אמירה עמוקה מאוד. שובו והקשיבו לפרק האחרון בשלישיית הפסנתר של מוריס רוול. ההתפרעות שבפרק הזה היא רק רמז למוסיקה שתבוא אחרי האוונגרד. זו תהיה מוסיקה או איגוד צלילי שאנחנו עוד לא מסוגלים לשמוע / להבין אותם.

שטוקהאוזן: תארו לכם אתם מוצאים עצמכם מול שולחן ועליו עשרות כפות ידיים כרותות. אתם שואלים את עצמכם מי כרת אותם ומדוע. המלחינים הרומנטיים עשו זאת. או שאתם בכעס הופכים את השולחן. שנברג ותלמידיו עשו זאת. או שאתם מותירים גם את כפות ידיכם הכרותות על השולחן ויוצאים החוצה. אתם לא יכולים להיאחז באיזשהו דבר. זה טוב. אתם חופשיים. זו המוסיקה של העתיד.

4. תקשיבו למוסיקה של שטוקהאוזן. ראו איך החורים במטריות שלכם מתרחבים. גשם כבד עומד ליפול.


סגור לתגובות.