תמונות בתערוכה

אחלה התנגשות. המוזיאון הכי קרוב לביתכם הוא מחוץ לקירות. מחוץ למסגרת. לא רחוק מביתי בגבעתיים הייתה / ישנה דירת הכתיבה של א.ב. יהושע. לפעמים נפגשנו במכולת. פעם ראה אותי וספר בידי. "יפה מאוד שאתה קורא" אמר, "אבל חשוב יותר שתצא לשדות, תתבונן בסביונים, בנרקיסים, בפרפר שמחפש דרכו, בשיח. מתי בפעם האחרונה ראית סביון?".

אם מדברים על קירות: פעם בקפה התל-אביבי "תמר", הפיל בטעות הסופר יורם קניוק כפית. הוא התכופף מתחת לשולחן כדי להרים אותה. בדיוק נכנס סופר צעיר ושאל: "יורם, מה אתה מחפש?". קניוק הזדקף וענה: "את פרס ישראל". הסופר הצעיר ענה לו: "החוכמה, יורם, לקבל פרסים בלי להתכופף". כלומר, בלי ללקק, להתחנף, בלי להטריד יחצנים כדי שידווחו שהוזמנת להקריא מיצירתך בכלא רמלה או בבניין האומות המאוחדות, בלי כל בוקר להסתער על מדורי התרבות בעיתונים לבדוק את דירוגך במצעד הסלבריטאים.

פה אני מגיע למלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי שמת שיכור וללא פרוטה ב-1881. באתר המוסיקה "Spotify" נכתב עליו: "אינדיבידואליות נועזת ומחוספסת". הסתכלו בתצלום שלו למטה, בסוף הפוסט הזה. ראו את הפראות שבעיניו. איש שלא רצה ולא ידע להתכופף. הקשיבו ליצירתו "תמונות בתערוכה" בגירסה המקורית שלה לפסנתר סולו. לא לגירסה התזמורתית שערך המלחין מוריס רוול. אני ממליץ על הביצוע הפראי, החורג מכל / מקול מסגרת תמונתית של הפסנתרן סביאטוסלב ריכטר, בהקלטה מפראג לפני יותר מחמישים שנה.

עדיף ליפול ממטוס באמצע הלילה כשאיש לא רואה מאשר לטפס במדרגות אולם בנייני האומה כדי לקבל פרס כשמצלמות מתקתקות מסביב. והגב שלכם כואב מרוב התכופפויות. החוכמה לחיות ולמות כשאתה עומד זקוף. אבל הרוב המוחלט של משוררים / סופרים / ציירים / שחקנים בארץ הוא מסגרות בלי תמונות. מי שמתכופף לא יכול להמריא.


סגור לתגובות.