ארכיון חודשי: פברואר 2019

גוליית והקליינטים

פתיחה לא לדילוג. אני כמו זונה לא יפה ולא צעירה. אבל יש לה תרגילים עם יד, רגל או פה, אותם רק היא יכולה לעשות. אבל כמה קליינטים נשארו שאוהבים חריגים?

גם לא משלמים לה. הרוב מחפשים הוצאות. היא מחפשת בצירוף המילים שלה את קבר גוליית הפלשתי. יש מאה סיבות למה היא ממשיכה לעבוד.

מה יש לה / לי עם גוליית הפלשתי?

ובכן, במשך חיי הצעירים ניסו הרבה גולייתים להשכיב אותי ונכשלו. דפקתי אותם. אני לא דוד המלך ולא תקעתי במצחם אבנים. תקעתי משהו אחר. קשה יותר. קשה יותר ממילים.

מוסיקה חודרת יותר ממילים? אתם עוד מקשיבים ל"סייקיק טי.וי"? להקלטות האחרונות של הלהקה הזאת?

אשתי, שתי הבנות ואני הרבנו להתקלח יחד. בתחילה הבנות שאלו מה יש לי בין הרגליים. הסברנו להן בפרוטרוט. אחר כך לימדנו אותן להסתכל ישר בעיניים. שמתם לב שאנשים יותר מתביישים להסתכל ישר בעיניכם מאשר לחשוף את אברי מינם? כשהבת הגדולה הייתה בת שש היא אמרה: "רק שקרנים וחסרי ידע מתביישים". כשהיא הייתה בת שבע אמרה: "אני יודעת איך באתי לעולם. עכשיו אני רוצה לדעת למה באתי לעולם, ואיך אפרד ממנו".
– ג'נסיס פי. אוריג'. "סייקיק טי. וי".

רוני סומק הביא לי מפסטיבל שירה במקסיקו בו השתתף. ספר נפלא של משורר וולשי, ריצ'רד גווין (Richard Gwyn). תרגמתי לכם שיר שלו:

הזמרים

"לא נשארו בעולם הרבה זמרים", אמרה אליס, מקלפת פיטריה. היא צדקה. מאז הסתיו, יותר ויותר זמרים נעלמו. אלו שנהגו לשיר כששתו תה, או כשעבדו בשדות, נאספו על ידי דמויות במדים ויותר לא נראו. לא היו אזהרות. לא צווים; רק מודעות נלחשת שאין זה מקובל לזמזם משהו, אפילו לא פיסת מלודיה. הזמרים המפורסמים נעלמו ראשונים. אחריהם זמרי אופרה וזמרי מועדונים. אלילי רוק, זמרי עם. משתתפים במקהלות. גם נערי מקהלות. זמרים נודדים, זמרים בקרנות רחוב, מטפלים באמצעות צלילים. מי ששרו באמבטיה או מול כיורים בחדרי רחצה התגלו מהר מאוד ונלקחו במכוניות ללא מספר, כשמגבות בהן ניסו לעטוף ולשאת כמה שיותר שירים כדי לקחת איתם נופלות מידיהם. אפילו מנקי חלונות שנהגו לשרוק בעבודתם נעלמו. אליס סיימה לקלף פטריות, חייכה, וזימזמה שורה מ"צלילי המוסיקה": "אני, קראתי לעצמי גם…".
דפיקות חזקות נשמעו בדלת.