וריד צוואר. קוואנאז'.

אסי דיין מביים גירסה חדשה לסרט הפורנו "גרון עמוק". בתפקיד הראשי: יאיר נתניהו. אסי מכניס לפה של השחקן תזות פוליטיות אולטרא שמאלניות. כך צריך להיראות היום פנזין טוב. לכן "קרמטוריום" הוא לא מהדורת אינטרנט של הפנזין הנשכח שלי "חמור".

בתחילה הוא ניסה להיות. טקסטים שהם בקבוקים שניצול מספינת שודדים טרופה באי בודד מטיל לים בתקווה שיגיעו למישהו. בכל בקבוק גיליון נייר ובו מילה אחת: "הצילו". אבל אחר כך הגיעו עוד ניצולים, גם שוטרים ופסיכיאטרים, וסוחרי נשים וגברים. קובי בנה מטוס מנייר (הוא נגד כריתת עצים) וניסה לעוף. לטוס. לשרוף את הגשרים שאחריו. אלה הטיסות.

מעטים עיתונאי מוסיקה שכך מתנהגים. אבל מעטים גם עיתונאי מוסיקה שבמקום לטוס, מהלכים על פני המים. אולי זה קשה יותר ומרשים יותר: יש להם יכולת תיאורית נדירה, סגנון כתיבה חרישי, אפילו מבויש, כישרון למצוא עומק רציני ויכולת לספר עליו עם מעט מילים. אולי אפשר לומר שכתיבתם היא "ללכת לא על פני המים, אלא על פני הדמעות".

ב-27 בדצמבר האחרון מת עיתונאי כזה. בן 54. דיויד קוואנאז'. (Cavanagh). הוא הוציא גם רומן ושני ספרים על מוסיקה: על חברת "קריאשן" ועל ג'ון פיל. אם תוכלו להשיג את חוברת "מוג'ו" מאוגוסט 2018 תקראו בה את אחת מיצירות המופת שלו, כתבה על "אקו והבאנימן". היא מתחילה כך: "הכנסייה המופצצת היא ציון דרך בליברפול. קוראים למקום St. Luke. ב-1941 חיל האוויר של היטלר פגע שם. היום היא ניצבת מעטפה בלי תוך. בלי חלונות. בלי גג. פתוחה לשמיים". שימו לב לקשר שבין כנסייה (דת) ריקה לשמיים. ובהמשך: "לפי אגדה מקומית, שאיאן מקאלך, סולן 'אקו והבאנימן' מאמין בה, לפני המלחמה היטלר התגורר עם אחיו למחצה בליברפול, מתכנן את צעדיו הבאים… מקאלך יזכיר את היטלר פעמים רבות היום, בהקשרים שונים… כשלמונולוגים בלשון נופל על לשון ולבלתי סופיים שלו לא יהיה לאן ללכת".

לפעמים הטקסטים של קוואנאז' מזכירים לי אמא ואבא שמקריאים בלחישה לילדם שבמיטה שיר של אורי ברנשטיין: "הקול שבא מן ההרים / שבא דק כקול נערים…".

נכון. אם אין לאן ללכת אולי כדאי לטוס. גם לזה מתכוון קוואנאז' (בתצלום למטה).

באנגליה קוראים לכותבים כאלה "שומרים את האגוזים שלהם בכיסים". בניגוד לכתיבה סוערת, ספידית, כמו זו של ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, גרייל מרקוס וסקוט כהן האמריקאים ודון ווטסון ופול מורלי האנגליים. "זה לא נכון שאלונים רמי קומה מסתירים את הסביונים מאור השמש" – כתב המשורר ההודי רבינדרנאט טאגור.

אני חושב שהמושגים "צניעות", "ביישנות", "לעמוד בפינה", מתאימים לקוואנאז' ודומיו.
אבל לפעמים דווקא הביישנים מצילים את העולם. או לפחות את המדינה שלהם. לפעמים דק ונמוך רועד מקור שמחלק עיתון נייר מחתרתי הוא תחילת סערה. עמידה ברחוב, הושטת דפי נייר שנוגעים בידי המקבל, אי הסתתרות מאחורי בלוג בחדר סגור ודלת נעולה – מרעידה, מעוררת הרבה יותר. זאת סערה. נגד כיוון הזיפים. קרוב לווריד הצוואר.
–

גוליית והקליינטים

פתיחה לא לדילוג. אני כמו זונה לא יפה ולא צעירה. אבל יש לה תרגילים עם יד, רגל או פה, אותם רק היא יכולה לעשות. אבל כמה קליינטים נשארו שאוהבים חריגים?

גם לא משלמים לה. הרוב מחפשים הוצאות. היא מחפשת בצירוף המילים שלה את קבר גוליית הפלשתי. יש מאה סיבות למה היא ממשיכה לעבוד.

מה יש לה / לי עם גוליית הפלשתי?

ובכן, במשך חיי הצעירים ניסו הרבה גולייתים להשכיב אותי ונכשלו. דפקתי אותם. אני לא דוד המלך ולא תקעתי במצחם אבנים. תקעתי משהו אחר. קשה יותר. קשה יותר ממילים.

מוסיקה חודרת יותר ממילים? אתם עוד מקשיבים ל"סייקיק טי.וי"? להקלטות האחרונות של הלהקה הזאת?

אשתי, שתי הבנות ואני הרבנו להתקלח יחד. בתחילה הבנות שאלו מה יש לי בין הרגליים. הסברנו להן בפרוטרוט. אחר כך לימדנו אותן להסתכל ישר בעיניים. שמתם לב שאנשים יותר מתביישים להסתכל ישר בעיניכם מאשר לחשוף את אברי מינם? כשהבת הגדולה הייתה בת שש היא אמרה: "רק שקרנים וחסרי ידע מתביישים". כשהיא הייתה בת שבע אמרה: "אני יודעת איך באתי לעולם. עכשיו אני רוצה לדעת למה באתי לעולם, ואיך אפרד ממנו".
– ג'נסיס פי. אוריג'. "סייקיק טי. וי".

רוני סומק הביא לי מפסטיבל שירה במקסיקו בו השתתף. ספר נפלא של משורר וולשי, ריצ'רד גווין (Richard Gwyn). תרגמתי לכם שיר שלו:

הזמרים

"לא נשארו בעולם הרבה זמרים", אמרה אליס, מקלפת פיטריה. היא צדקה. מאז הסתיו, יותר ויותר זמרים נעלמו. אלו שנהגו לשיר כששתו תה, או כשעבדו בשדות, נאספו על ידי דמויות במדים ויותר לא נראו. לא היו אזהרות. לא צווים; רק מודעות נלחשת שאין זה מקובל לזמזם משהו, אפילו לא פיסת מלודיה. הזמרים המפורסמים נעלמו ראשונים. אחריהם זמרי אופרה וזמרי מועדונים. אלילי רוק, זמרי עם. משתתפים במקהלות. גם נערי מקהלות. זמרים נודדים, זמרים בקרנות רחוב, מטפלים באמצעות צלילים. מי ששרו באמבטיה או מול כיורים בחדרי רחצה התגלו מהר מאוד ונלקחו במכוניות ללא מספר, כשמגבות בהן ניסו לעטוף ולשאת כמה שיותר שירים כדי לקחת איתם נופלות מידיהם. אפילו מנקי חלונות שנהגו לשרוק בעבודתם נעלמו. אליס סיימה לקלף פטריות, חייכה, וזימזמה שורה מ"צלילי המוסיקה": "אני, קראתי לעצמי גם…".
דפיקות חזקות נשמעו בדלת.
–