ארכיון חודשי: מרץ 2019

סם / סון

לא הגענו עוד לתחתונים. אם לא תפריעו לעצמכם כשתקשיבו לנגינת הפסנתרן סמסון פרנסואה את המוסיקה של דביוסי תראו את כתמי הזיעה מתחת לבתי שחיו. לא כי הוא מרים את ידיו. הוא איש שלא הרים ידיו בכניעה. גם לא כדי להצביע על מלאכים טסים או עומדים. זו נגינה מלוכלכת ולכן יפהפייה. "זה לא גלי ים, לא ילדי פיות. זה בן אדם" אמר קלוד דביוסי על יצירותיו. ועוד לא הגענו לתחתונים. למוסיקה יש ריח? לצירוף מילים על מוסיקה יש ריח? קובי שונא מי קולון. "רגלי המשוררים מסריחות כי השירה בלתי רחיצה" שר השנסיונר הצרפתי ליאו פרה. סמסמון פרנסואה הרוק-גראז' של הפסנתרנים הקלאסיים. הסופר יז'י קושינסקי ("הציפור הצבועה", "להיות שם") כשדיבר בפני תלמידים נהג לעבור ביניהם ולקרב לאפם ראי. "כדי לראות אם הם נושמים" – אמר. אחת הסיבות שאני לא מסניף קוקאין היא כדי לשמור על חוש הריח שלי. להיות מסוגל להריח את הטבע. את טבע השיחים. את טבע האדם. את טבע הצלילים. פרנסואה מת בן 46 ב-1970. אל תתעצלו לחפש ביוטיוב הופעות שלו. חייו הפרטיים… ובכן, לו היה מוציא אוטוביוגרפיה היה קורא לה "סיפור על אהבה וחושך", כאשר כרך אחד היה על אהבה וארבעה על חושך. לו "קרמטוריום" היה מעניק פרס "מזרק הזהב" לפסנתרנים, הוא היה מקבל אותו בקלות. לקובי הוא הזריק זהב גם לאוזניים.

מזרק הזהב – הטקס

"שלום ישראלים. הבלוג 'קרמטוריום' חוץ מלתת לכם טבעות עשן עם יהלומים, מביא גם פרס. 'מזרק הזהב' לעיתונאי רוק בולט במיוחד. השנה זוכה בתחרות בן שלו. הרשימה שלו ב"גלריה" של יום שישי ה-4.1 על המלחין הקלאסי אוונגרדי אוליביה מסיין. בן יצר קשר מפעים בין המוסיקה שלו למוסיקאי הרוק רוברט ואייט. רשימה שפיתתה קוראים להקשיב למוסיקה של מסיין ותלמידיו, שהיו נועזים ממנו. כמו פייר בולז. פרטים על מועד הטקס בקרוב. לא יהיה כיבוד. יהיה כבוד. בואו עם ראש פתוח".

זה מה שסימסתי ללא מעט אנשים לפני שבועיים. הטקס קרה אמש בחצות ב"אוזן בר". לראות אורחים יקרים: מאשה וחברתה, רחל ואבי, ליזה ויעקב. חתן השמחה בן שלו לא בא. ידעתי שלא יבוא. בן הוא ביישן. הוא חכם וניחש שהפרס שאעניק לו הוא אלבום של "דת' אין ג'ון" והוא נרתע מהלהקה הזו. בן מתנשא לגובה של כמעט שני מטרים. אז הכנתי תחליף: ביקשתי מחבר, שחקן קבוצת הכדורסל "הפועל ירושלים" לבוא ולשחק את בן. זה עבד לא רע. הקהל הרב מחא כף כשהענקתי ל"בן" את האלבום. מיד אחר כך נשא דברים גידי אביבי. אם שכחתם גידי בשנות השמונים היה הכותב הבולט על מוסיקה פופולארית. כתב במקומון "העיר". גידי אומר דבר חשוב: "אנחנו, האנשים שכותבים / מצרפים משפטים על מוסיקה, בעצם פסנתרנים, כנרים, צ'לנים וכו', שמבצעים פרטיטורות שאחרים כתבו. וכפי שהיו וישנם מעט מדי פסנתרנים, כנרים, צ'לנים שונים בהרבה מהמקובל: גלן גולד, ישה חפץ, פבלו קזלס, הפיני אולי מוסטונן, כך יש מעט מדי עיתונאי מוסיקה שהייחוד שלהם בולט". גידי ידע לפרק משפטים מוסיקליים, אבל ידע שמי שבודק בזכוכית מגדלת את התחביר במכתבים שלך לא יוכל לחבק אותך כמו שצריך. יותר מכל אחד אחר גידי בנה משפטים מילוליים יפהפיים ולא ריקניים. עומק ויופי במינון מדהים.

אחריו עלה לבמה מוסיקאי הנויז "רפיוז טו דיי" (אבנר אלטמן) שהרעיש את האולם. בעוצמה כזו שאנשים החלו לברוח. ראיתי את הגב של דנה קסלר ואמיר קמינר. הגיע תורו של נסים קלדרון. הוא הרצה על עיתונאי / סופר הרוק האמריקאי גרייל מרקוס בתחילת דרכו. בסוף הפוסט הזה תצלום של מרקוס מ-1976. מפחיד.

את הלילה סגר אורי דרומר שהקרין הופעה של G.G. Allin, רוקיסט אמריקני שנהג לחרבן ולהשתין על הבמה ולפצוע עצמו עד שנטף הרבה דם. אבל בתוכו היה הרבה יותר. מהבודדים בעולם שכשראה חולדה עיוורת זלגו מעיניו דמעות. "אני מחכה שכך תראה עיתונות רוק" – צעק דרומר. אחר כך השתתק. אחר כך קרא בקול שורות של דויד אבידן משירו "ייפוי כוח": "מה שמצדיק את הייאוש הגדול, / היא העובדה הפשוטה, החותכת / שאין לנו בעצם לאן ללכת". אחר כך היו חיבוקים ונשיקות. איש גבוה, עונד פפיון – עניבת פרפר סביב צווארו – הסיר את הפפיון ונתן לי אותו. "קובי, תמשיך להתפרפר. זה יפה" – אמר. אמרו לי שהוא עורך בכיר בעיתון "הארץ".

יצאתי החוצה. מול ה"אוזן בר" אנשי חברת החשמל השעינו סולם גדול על רמזור. מלאכים עלו וירדו בסולם. חלום יעקב.

הנהר. רוברט שומן.

נדבק בעגבת. אחרים טוענים לסיבה אחרת. ב-1832, בגיל 22, הקומפוזיטור הגרמני רוברט שומן לא יכל יותר להשתמש באחת מאצבעות ידו. מכשיר מיוחד שפיתח כדי להגמיש את אצבעותיו הרס את הקריירה המבטיחה שלו כפסנתרן וירטואוז.

שנה אחר כך ניסה לראשונה להתאבד. התאבדות הייתה מוכרת לו. אחותו התאבדה כשהיה בן 16. ב-1840 הוא מתחתן עם קלרה ויק, בת העשרים, בתו של מורהו לפסנתר ופטרונו פרידריך ויק. זו הייתה אהבה אש, שגברה על התנגדות האב שגירש אותה מביתו. רק ב-1843 קיבל האב את חתנו ובתו. שנה אחר כך שומן מתמוטט נפשית. פוחד שמנסים להרעילו, לא מעז לגעת בחפצים עשויים מתכת. ב-1854 מנסה להתאבד בקפיצה לנהר הריין. אשפז עצמו במוסד לחולי נפש. שנה אחר כך נופל קשה למצב פסיכוטי. ב-1856 מת. בן 46.

תקשיבו לסימפוניות, שירים, שלישיות וכו' שלו. הסונטה הראשונה לפסנתר. אני ממליץ על ביצוע הפסנתרן מארי פרהייה. תקווה וייאוש בנשימה (במשפט, במילה צלילית) אחת. מי מנצח בסוף?

תקשיבו כעת לפרק הראשון בקוצ'רטו מס' 9 לפסנתר ותזמורת של מוצרט בביצוע הפסנתרן רוברט לוין שמנגן בפורטה פיאנו. זה תיעוד אדם שביתו וחייו הולכים ונהרסים. הפרק השני מלא ייאוש. המוסיקה של שומן די אחרת. היא איש מטפס בקושי על ערימת האבנים הגבוהה שנותרה מביתו / מחייו ההרוסים. מטפס יותר ויותר גבוה. כשמגיע לפסגת הערימה הוא שולף משקפת כדי לחפש את האישה שהוא אוהב. הוא מחכה לראות אותה. להושיט יד ולגעת בה.

יותר ויותר גבוה. גם זה סוג של טיסה. יש אנשים כאלה. שמחכים שממרום ההריסות סביבם יבחינו באיזשהו תיקון. באיזושהי ישועה.

אני חושב שאני דומה להם. מקווה שדווקא מתוך המשפטים ההרוסים שאני מצרף אראה אופק בהיר. את הבחורה שאני אוהב.