ארכיון חודשי: מרץ 2019

הנהר. רוברט שומן.

נדבק בעגבת. אחרים טוענים לסיבה אחרת. ב-1832, בגיל 22, הקומפוזיטור הגרמני רוברט שומן לא יכל יותר להשתמש באחת מאצבעות ידו. מכשיר מיוחד שפיתח כדי להגמיש את אצבעותיו הרס את הקריירה המבטיחה שלו כפסנתרן וירטואוז.

שנה אחר כך ניסה לראשונה להתאבד. התאבדות הייתה מוכרת לו. אחותו התאבדה כשהיה בן 16. ב-1840 הוא מתחתן עם קלרה ויק, בת העשרים, בתו של מורהו לפסנתר ופטרונו פרידריך ויק. זו הייתה אהבה אש, שגברה על התנגדות האב שגירש אותה מביתו. רק ב-1843 קיבל האב את חתנו ובתו. שנה אחר כך שומן מתמוטט נפשית. פוחד שמנסים להרעילו, לא מעז לגעת בחפצים עשויים מתכת. ב-1854 מנסה להתאבד בקפיצה לנהר הריין. אשפז עצמו במוסד לחולי נפש. שנה אחר כך נופל קשה למצב פסיכוטי. ב-1856 מת. בן 46.

תקשיבו לסימפוניות, שירים, שלישיות וכו' שלו. הסונטה הראשונה לפסנתר. אני ממליץ על ביצוע הפסנתרן מארי פרהייה. תקווה וייאוש בנשימה (במשפט, במילה צלילית) אחת. מי מנצח בסוף?

תקשיבו כעת לפרק הראשון בקוצ'רטו מס' 9 לפסנתר ותזמורת של מוצרט בביצוע הפסנתרן רוברט לוין שמנגן בפורטה פיאנו. זה תיעוד אדם שביתו וחייו הולכים ונהרסים. הפרק השני מלא ייאוש. המוסיקה של שומן די אחרת. היא איש מטפס בקושי על ערימת האבנים הגבוהה שנותרה מביתו / מחייו ההרוסים. מטפס יותר ויותר גבוה. כשמגיע לפסגת הערימה הוא שולף משקפת כדי לחפש את האישה שהוא אוהב. הוא מחכה לראות אותה. להושיט יד ולגעת בה.

יותר ויותר גבוה. גם זה סוג של טיסה. יש אנשים כאלה. שמחכים שממרום ההריסות סביבם יבחינו באיזשהו תיקון. באיזושהי ישועה.

אני חושב שאני דומה להם. מקווה שדווקא מתוך המשפטים ההרוסים שאני מצרף אראה אופק בהיר. את הבחורה שאני אוהב.