טל וטלה

זה לא טל. זה טיפות גשם חזק. זה רגע הולדת של טלה חף מפשע יחד עם רגע התבגרותו המתתו ואכילתו ע"י בני אדם. תחשבו על הדם.

אני נוגע פה ברגע הכי מרגש באלבום "מדרכות מפיקות חשמל" שירים של רוני סומק שחיים רחמני עשה איתם מוסיקה. בין המבצעים: שמעון אדף, טל גורדון, אלון אוליארצ'יק, ברי סחרוף. אבל לפני זה הקדמה: אני חושב שעיתונאי רוק ממש טוב מצליח ללא שימוש באל.אס.די להגיע לשמיים ולגנוב מהמעיל הכחול, הרחב של אלוהים את משקפי השמש שאלוהים גנב מביתו של לו ריד. אחרי שריד מת. אני לא חושב שהגעתי לשם. אבל לפחות אני משתדל. לומד לטוס בלי פחד. יש לי גם דם לגנוב מטוסים. זו הקדמה או שזה העיקר?

הרגע הכי מרגש באלבום הנ"ל הוא בשיר "עכשיו שיני הזאבים בבטן האיילה". טל גורדון שרה. הנה השיר:

"עכשיו שיני הזאבים בבטן האיילה
כתמי דם התקרשו בצווארה
ריח היער בכפות רגליה
ושפתיה כבדות מלספר את המסע כמו
הרגע ששלחת אותה שהקמטים
צבאו כזאבים על פניך
עיניך הסתתרו בחוריהן כבמאורה ובחוץ
היה חם וקר
קר וחם,
מזג אוויר של טעות

והזאבים שתו וודקה לכבודך בחגיגות האונס שבלילות גופה".

תקשיבו איך גורדון שרה את המילה הכבדה, הנוראה, החותכת נשמה ובשר "אונס". איך גורדון עוצרת, תוך כדי ביטוי המילה הזו. לא לפני שהיא שרה אותה. לא אחרי שהיא שרה אותה. אלא כשהיא שרה אותה. שימו אוזן לעצירה הזו. תוכלו לשמוע עצירה כזו בכמה ביצועים לפרק השני בסימפוניה השניה של יוהנס ברהמס. המוסיקה נמשכת, בשום פנים לא מפסיקה, אבל בכל זאת ישנה עצירה. יהיה לכם קל יותר להבין את זה אם תקראו את המשפט הנדיר בספר "אחות קטנה" של ריימונד צ'נדלר: "באיטיות, בצער, היא דחפה לשולחן את עשרים הדולרים לעברי. כאילו הטביעה גור חתולים שאהבה במיוחד". קיראו אותו שוב ושוב בקול רם. דמיינו את התמונה הזו ותבינו.

הרגע הזה שטל גורדון אחראית לו, נדיר ביצירות אמנות. נס אמיתי. תגלית אמיתית. כבר אמרתי שאני לא מאמין ב"אתמול היום ומחר". אני חושב שהחלוקה בין "קודם-עכשיו-אחר כך" היא עדות למוגבלות שלנו להבין שהכל / הקול קורה כעת. המושג "זמן" הוא טעות של המוח שלנו. נסו לשבור אותו. רק מוות או לידה מחדש לגמרי אחרת, מנצחים אותו. פעם בתל אביב הלכתי עם מוטי שהרבני, אחרי שהלקה שניהל "נושאי המגבעת" "מתה". כלומר נולדה שוב. לפתע הופיע נער צעיר, זרק את התיק שהחזיק, המשיך ללכת והוריד חולצה. חגורה. מכנסיים. תחתונים. שהרבני רץ בעקבותיו. אני, שמסתכל טוב אבל גופי נשאר באותו מקום פשוט נעמדתי. יש ביצירות אמנות מקומות דומים. כמה שניות של דיוק מוחלט, עירום מוחלט, שאחריהם, כלומר שבהם יש אלם או בריאה מחדש. שונה לגמרי. אני לא מתכוון לשקט אלא לעצירה בזמן. קיפאון. טל גורדון עושה את זה. מפיקה אור.
–

ארון פתוח

תארו לכם יום חג בבית כנסת. מישהו פותח את ארון הקודש. אבל במקום ספרי תורה הארון מלא המון פתקים שבכל אחד רשום חטא שחטאתם. הפתקים מתעופפים בחדר. פרפרים שחורים יוצאים מהארון. באי בית הכנסת בהלם. רק איש אחד עומד בצד ומהמהם בקול נמוך: "ידעתי. אני מבין". האיש הזה הוא לי קלייטון. כך הוא נשמע.

הוא בן 76. אלבומו הראשון, הנפלא, "לי קלייטון" יצא ב-1973. שמו האמיתי: "בילי שץ". שליח ציבור? ציבור של מי? ציבור שלי? את כל האלבום אפשר לשמוע ברשת. גם אלבומים מאוחרים יותר. אני מנחש שאתם לא סובלים את בונו, סולן "U2". ובכל זאת, בונו אמר: "רק זמר קאנטרי אחד מרגש אותי. ברנש די אלמוני בשם לי קלייטון".

השיר הידוע ביותר של לי הוא: "Ladies Love Outlaws" שנתן את שמו לזרם בקאנטרי "Outlaws". המוזיקה הזו לא מושמעת וכמעט לא מוכרת בארץ. אבל כמו שהרוק הרגיל מלא בזמרי מסטיק / וזלין, גם מוסיקת קאנטרי מלאה בהם. אבל ישנם אחרים לגמרי. תלמדו להבדיל בין גולם לפרפר.
–