שחרזדה

קונדום ביד אחת וכוסית ויסקי בשניה. לחבורה של המלחין מוריס רוול קראו "חוליגנים". הרבו לבקר בבתי זונות ולהשתכר. אילו כתבתי את הביוגרפיה שלו כך הייתי מתחיל: אבל רגע, דילגתי על משהו.

אפילו בתקופות הכי נמוכות שלי, העדפתי להישאר בבית ולהקשיב לרדיו כששידרו מוסיקה בנגינת הפסנתרן ארטורו בנדטי מיכלאנג'לי, במקום לנסוע לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות מנה.

אורי דרומר סיפר לי שכנער גנב מספריית בית הספר שני ספרי שירה של רוני סומק. אמרתי לרוני שאין מחמאה יותר גדולה.

בשירות מילואים ישן בשכם בזמן עוצר, הדליק בעוצמה מדהימה, באמצע רחוב ריק, אחד הקצינים טייפ נייד ושמענו את "שחרזדה", מוסיקה שכתב רימסקי קורסקוב. היה יום סגריר. אבל פתאום הגשם פסק והכחול בשמים גדל וגדל. כוחה של מוסיקה.

המשורר / מתרגם / חוקר התרבות אורי הולנדר כיסח אותי בגלל אהבתי למלחין סרגיי רחמנינוב. כשאמרתי לו "אבל גם מיכלאנג'לי הפסנתרן הנערץ עליך הקליט מוסיקה שלו", הולנדר אמר: "על זה אני לא סולח לו".

את סיבות אהבתי את רחמנינוב אשאיר לפעם אחרת. בינתיים אני שם בקומפקט דיסק את הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של רחמנינוב בביצוע מיכלאנג'לי. כשאני מקשיב לנגינתו אני רואה גבר שלא כורע על ברכיו כשהוא מציע נישואים. הוא עומד זקוף, אבל מניח בכף ידה של הבחורה את העולם כולו.
כוחה של אהבה.

אבל לפני שאני מכחיל מאוברדוז, אני עובר ליצירה אחרת. הקונצ'רטו לפסנתר של מוריס רוול בנגינת מיכלאנג'לי. גם מפני שאוהב עננים ולא כחול.

אבל רגע. דילגתי על משהו. התפייטתי מספיק בפוסט הזה. אדם ברוך אמר לי פעם: "קובי, אתה משתמש בכל כך הרבה דימויים שאני מתחיל לחשוב שאתה בעצמך דימוי ולא בן אדם". בעצם אני אומר זאת לעצמי ולא אדם ברוך. לכל הרוחות, איך גוף כזה קטן (מטר שישים) יכול להכיל כל כך הרבה ביקורת עצמית קטלנית?

אוקי. נחזור לקונצ'רטו הנ"ל. בגלל שאני לא אוהב לקבל הוראות, אני מדלג על מה שרוול אמר על הקונצ'רטו שלו: "יש בו קלילות. אין בו יומרה למשהו מעמיק ודרמטי". אני מוצא בו כבר בפתיחה לב שבור, איזושהי ישות על שמושיטה אולי לא יד אבל לפחות כמה אצבעות לעזור לצאת מדיכאון, הבנה שאם אתה לא תעזור לעצמך ספק אם עזרה מלמעלה תציל אותך, קריאה להסתכל בעולם שמחוץ לך, יש בו דברים כל כך יפים ומשמחים, ואם תסתכל טוב תדע שמעבר לעולם הזה יש משהו רחב, שלו, נקי, מענג יותר. ואם זו לא חוויה דתית אני לא יודע מה זו חוויה דתית. וכו' וכו' וכו' וכו'.

–

סבסטיאן

"או שמישהו עובר ממש ברגע זה מהחיים אל המוות, או שהוא עובר מהחופש אל הכלא. בכל מקרה, הזמן נעצר ומפסיק לזרום. אמנם רק להרף המעבר, אבל גם זו עצירה. הרגעים האלה הקסימו אותו יותר מכל דבר".
– "זיכרונות מעונה מתה", ראובן מירן

אני מכור ל
"עד הבוקר תבער האש שאנו מדליקים.
אבנים לוהטות וריח ספרים.
רצועות עור צולבות על גופינו.
כל כך חזק הקשר בינינו"

השיר לא של "דת' אין ג'ון". הוא חלק מ"Musclebound" של "שפנדאו בלט". להקה אנגלית שמכרה המון באייטיז. שייכו אותה ל"ניו רומנטיקס". עד היום היא קיימת. הזמר התחלף. מה שגורם לי להקשיב לשיר יותר ויותר הוא הפיזמון החוזר. הוא מכשף. לא המילים אלא הלחן שלו. קצב צעדי האווז שלו. אני מדמיין חיילים מרימים ומורידים בבת אחת רגליים וידיים. שרים ביחד. האם זה מעיד שאני, סנאי בודד, משתוקק לחברים? שבדידות משמידה אותי? שעמוק בפנים אני לא רוצה להיות יוצא דופן? שאני רוצה להיבלע ברעיון חובק כל. פשיזם או קומוניזם. כשדיברנו עם דגלאס פירס מ"מוות ביוני" בפעם הראשונה כשבא לארץ אמרנו לו: "הפשיזם, המתורבת כביכול, אותו אתה מפיץ לא בא לקדש אינדיבידואליות. להיפך, רוצה להפוך אותנו לרובוטים שמטרה גדולה: שנאת זרים, האלהת מאבק יום יומי נצחי להיות זאב טורף בלהקת זאבים ולא אנשים שקטים, כנועים, עדינים, מתחשבים בזולת שזקוק לעזרה – מעסיקה אותם. בעצם אתה פוחד להיות ממש לבד. להתווכח ולשוחח עם עצמך. פוחד להודות שאתה חלש. שלהיות איש רגיש זה תמיד, אבל תמיד לריב עם עצמך. גם לשנוא, לפעמים, את עצמך".

דגלאס ענה: "ארבעים שנה אני שומע טענות כאלה. זה בזבוז זמן בשבילי לענות להן. אתם רוצים להתמודד איתי בהורדת ידיים או בשחמט?".

בכלל לא. השלמתי עם העובדה שעד קץ ימי אשנא / אוהב את העולם, את האנשים, את קובי. שרק בגלגול הבא שלי, לו אני מחכה בלי פחד, בלי צער, זה כבר לא יהיה קובי, זה יהיה משהו אחר לגמרי, "ארגיש" אחרת.

בעצם, כל הפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מה מושך אנשים רגישים למוסיקה של יוהן סבסטיאן באך. תקשיבו לסוויטות לצ'לו סולו שלו. אולי הן יזיזו את הענן שבראשכם שמאפיל אתכם. זו תהיה גם הושטת אצבע משולשת לנושאי הלפידים הפשיסטים שמתרבים בארץ הזו. הסוויטות האלה, מלאות בתחינה, בשנאה, בכניעה, בהתמרדות, בחוסר אמונה, בתפילה לאל, בתחושה שהוא לא קיים, באכזבה, בעקשנות שמודעת לכך שאין בעקשנות תועלת, במחשבה שמעל האל יש מישהו / משהו חזק ממנו. שרשע ממנו, שהכול הבל, שלא הכול הבל, שהכול מקרי, שאין כלום אחרי המוות, שאחרי המוות ההרפתקה הגדולה באמת מתחילה. שאין אמת. שמרוב חיפוש אחר האמת בן-אנוש הופך למת.

כעת אכין אותכם לאחד הפוסטים הקרובים פה. אודות הפסנתרן הקלאסי ולדימיר הורוביץ. יש פסנתרנים שפויים שהביצועים שלהם שפויים. יש פסנתרנים לא שפויים שלא יודעים שהם לא שפויים. הורוביץ היה לא שפוי שידע שהוא לא שפוי. גם דגלאס פירס הוא כזה. עיתונאי מוסיקה (כל מוסיקה, רוק / פופ / קלאסי / ג'ז) גרוע בדרכון שלו כתוב – מקצוע: טכנאי מטוסים. עיתונאי מוסיקה טוב בדרכון שלו כתוב – מקצוע: טייס. לפעמים מגלים את הדרכון השרוף שלו בין הריסות מטוסו שנפל. תיגעו בעדינות.
–