ארכיון חודשי: יוני 2019

ניק קנט

לא תאמינו. שנות השבעים. צעיר מאוד אחד, נודד בקוטב הצפוני. רואה בשדות הקרח הנצחיים מפוזרים מיכלים אדומים קטנים. מיכלים שנועדו לכיבוי שריפות. שריפות בקוטב? לא. בעצם אלה גוויות ספוגות דם של כלבי ים, דובי קוטב שציידים רצחו אותם. הצעיר מרים ראשו ומיילל לזוהר הצפוני. מרעיד אותו.

לדרום תל אביב יש זוהר משלו. הצעיר של פעם, כעת מבוגר, אוהב להסתובב שם בלילה. אוזניות גדולות באוזניו. מקשיב לאלבומים של הסטוג'ס. היות ואין לו כישרון להתחבר לאנשים / נשים הוא מתחבר למראות. לחנויות שמוכרות פיצוחים, לאופניים ישנים קשורים לעמודי חשמל. ליללות חתולים. לחלונות ראווה של חנויות לממכר חליפות עם שמות הזויים כמו "פריז", "אופנת העל". ריח של קיא. ריח של קיא.

ההקדמה הזאת נועדה להכניס אותכם לכתיבה של עיתונאי רוק אנגלי גדול שנערץ עלי: ניק קנט. Nick Kent. הוא גר כעת בפריז. כמעט בן 70. עוד כותב ומפרסם. ממנו למדתי לחבוש כובע עוד ועוד. לפחות ללמוד ממנו משהו אחד. חוץ מלרחרח עם מילים רחובות לא נקיים, משפטים הזויים, שרוצים להתחבר לאנשים ולמוזיקה ונכשלים, שמייללים לשמיים ולפעמים מרוב רעד מהקור שנושב מאנשים עושים לקוראים שלהם זוהר.

כמעט כל לילה אני נרדם כשהספר שלו ובו מיטב כתיבתו "The Dark Stuff" תחת הגיבנת שלי. איגי פופ אמר עליו: "אגדה מקצה אצבעותיו עד קצת הדמיון". לפעמים מהדורה חדשה שלו מגיעה לחנות התקליטים החדשה והמעולה "חולית" ברחוב יונה הנביא 42 בתל אביב. אל תחמיצו.

כשקנט כתב בשנות השבעים ב"ניו מיוזקל אקספרס", יתר הכותבים העריצו / קנאו / שנאו אותו. ג'ולי ברצ'יל, שכתבה שם וגם הייתה נערצת / שנואה, מספרת: "כשניק נכנס למערכת היינו בורחים. הוא תמיד לבש מעיל עור שחור מסריח עד השמיים. המעיל היה ספוג בקיא של קית' ריצ'רדס מ'הרולינג סטונס'. ניק כל כך היה גאה שריצ'רדס הקיא עליו, שסירב לנקות את המעיל".

ראיונות איתו, כתבות שלו, תמצאו ברשת. חופן של דולרים? בכלל לא. ריח של דברים שבאים מעומק הבטן. מיוחדים כדובי קוטב להם עור שחור.

תראו אני רוצה להעמיק. ביקורת טובה היא כשהמבקר מסיר את השריון שמקיף אותו, את הבגדים שלו, וגם את העור שלו. והוא גורם גם למי שקורא אותו להסיר את השריון שלו, את הבגדים שלו, וגם את העור שלו. בשנות השמונים ב"מלודי מייקר" כתב מבקר כזה: לינדן ברבר. אני מתכוון לכתוב ספר אודותיו. אבל בינתיים קשה לי לפשוט את הטי-שירטס היפים והמקוריים שאני לובש. תחכו?

גשם בוא

השיר בסוף מרסק הגנות. כתב ושר אותו קווין איירס (Kevin Ayers), מוזיקאי אנגלי מעוזבי "סופט מאשין" בה תופף רוברט וואייט. בקלות תמצאו הקלטות שלו ברשת. אני ממליץ על אלו בהופעה חיה.

השמעתי אותו לתלמידים שלי בתיכון. הם אמרו שהוא תיאור בדידות קיצונית, פחד מאיבוד בתולין, מחלת נפש, פחד מלהתנתק מהעבר ולקפוץ למים: לתת למציאות אחרת לגמרי "לטפל" בך, תיאור לקיחת סמים מעוררי סערה (שימוש בלהבת נר כדי לחמם כף ובה גוש סם).

התרגום פה הוא של תלמידה שעל זרועה כתובת קעקע "את חייבת להאמין בחורף". התירגום הוא ללא זכויות. תתרגלו לחיות בלי מישהו ששומר עליכם ובלי שאתם שומרים יותר מדי על עצמכם:

"היא עולה במדרגות, רק נר דולק בידה
הדלת ללא ידית אחריה נסגרת
את הנר על כיסא ליד החלון היא מציבה
אומרת תפילה
ורוח סוערת
בבגדים למיטה היא נכנסת
מהחושך כעת
היא מוגנת
לפחות מוגנת מהמלתעות
הכי חדות

על מה תחלמי ליידי רייצ'ל?
על מי תחלמי ליידי רייצ'ל?

היא מטפסת בגבעה
חבילה לה נמסרת
היא מסירה את העטיפה
מגלה בתוכה טירה
שלה גשר מתרומם, בלי מעקים
קולות מהמים נשמעים:
בואי ילדה, אלינו,
זמן רב לך חיכינו

על מה תחלמי ליידי רייצ'ל?
על מי תחלמי ליידי רייצ'ל?"