ארכיון חודשי: יוני 2019

ניק קנט

לא תאמינו. שנות השבעים. צעיר מאוד אחד, נודד בקוטב הצפוני. רואה בשדות הקרח הנצחיים מפוזרים מיכלים אדומים קטנים. מיכלים שנועדו לכיבוי שריפות. שריפות בקוטב? לא. בעצם אלה גוויות ספוגות דם של כלבי ים, דובי קוטב שציידים רצחו אותם. הצעיר מרים ראשו ומיילל לזוהר הצפוני. מרעיד אותו.

לדרום תל אביב יש זוהר משלו. הצעיר של פעם, כעת מבוגר, אוהב להסתובב שם בלילה. אוזניות גדולות באוזניו. מקשיב לאלבומים של הסטוג'ס. היות ואין לו כישרון להתחבר לאנשים / נשים הוא מתחבר למראות. לחנויות שמוכרות פיצוחים, לאופניים ישנים קשורים לעמודי חשמל. ליללות חתולים. לחלונות ראווה של חנויות לממכר חליפות עם שמות הזויים כמו "פריז", "אופנת העל". ריח של קיא. ריח של קיא.

ההקדמה הזאת נועדה להכניס אותכם לכתיבה של עיתונאי רוק אנגלי גדול שנערץ עלי: ניק קנט. Nick Kent. הוא גר כעת בפריז. כמעט בן 70. עוד כותב ומפרסם. ממנו למדתי לחבוש כובע עוד ועוד. לפחות ללמוד ממנו משהו אחד. חוץ מלרחרח עם מילים רחובות לא נקיים, משפטים הזויים, שרוצים להתחבר לאנשים ולמוזיקה ונכשלים, שמייללים לשמיים ולפעמים מרוב רעד מהקור שנושב מאנשים עושים לקוראים שלהם זוהר.

כמעט כל לילה אני נרדם כשהספר שלו ובו מיטב כתיבתו "The Dark Stuff" תחת הגיבנת שלי. איגי פופ אמר עליו: "אגדה מקצה אצבעותיו עד קצת הדמיון". לפעמים מהדורה חדשה שלו מגיעה לחנות התקליטים החדשה והמעולה "חולית" ברחוב יונה הנביא 42 בתל אביב. אל תחמיצו.

כשקנט כתב בשנות השבעים ב"ניו מיוזקל אקספרס", יתר הכותבים העריצו / קנאו / שנאו אותו. ג'ולי ברצ'יל, שכתבה שם וגם הייתה נערצת / שנואה, מספרת: "כשניק נכנס למערכת היינו בורחים. הוא תמיד לבש מעיל עור שחור מסריח עד השמיים. המעיל היה ספוג בקיא של קית' ריצ'רדס מ'הרולינג סטונס'. ניק כל כך היה גאה שריצ'רדס הקיא עליו, שסירב לנקות את המעיל".

ראיונות איתו, כתבות שלו, תמצאו ברשת. חופן של דולרים? בכלל לא. ריח של דברים שבאים מעומק הבטן. מיוחדים כדובי קוטב להם עור שחור.

תראו אני רוצה להעמיק. ביקורת טובה היא כשהמבקר מסיר את השריון שמקיף אותו, את הבגדים שלו, וגם את העור שלו. והוא גורם גם למי שקורא אותו להסיר את השריון שלו, את הבגדים שלו, וגם את העור שלו. בשנות השמונים ב"מלודי מייקר" כתב מבקר כזה: לינדן ברבר. אני מתכוון לכתוב ספר אודותיו. אבל בינתיים קשה לי לפשוט את הטי-שירטס היפים והמקוריים שאני לובש. תחכו?

גשם בוא

השיר בסוף מרסק הגנות. כתב ושר אותו קווין איירס (Kevin Ayers), מוזיקאי אנגלי מעוזבי "סופט מאשין" בה תופף רוברט וואייט. בקלות תמצאו הקלטות שלו ברשת. אני ממליץ על אלו בהופעה חיה.

השמעתי אותו לתלמידים שלי בתיכון. הם אמרו שהוא תיאור בדידות קיצונית, פחד מאיבוד בתולין, מחלת נפש, פחד מלהתנתק מהעבר ולקפוץ למים: לתת למציאות אחרת לגמרי "לטפל" בך, תיאור לקיחת סמים מעוררי סערה (שימוש בלהבת נר כדי לחמם כף ובה גוש סם).

התרגום פה הוא של תלמידה שעל זרועה כתובת קעקע "את חייבת להאמין בחורף". התירגום הוא ללא זכויות. תתרגלו לחיות בלי מישהו ששומר עליכם ובלי שאתם שומרים יותר מדי על עצמכם:

"היא עולה במדרגות, רק נר דולק בידה
הדלת ללא ידית אחריה נסגרת
את הנר על כיסא ליד החלון היא מציבה
אומרת תפילה
ורוח סוערת
בבגדים למיטה היא נכנסת
מהחושך כעת
היא מוגנת
לפחות מוגנת מהמלתעות
הכי חדות

על מה תחלמי ליידי רייצ'ל?
על מי תחלמי ליידי רייצ'ל?

היא מטפסת בגבעה
חבילה לה נמסרת
היא מסירה את העטיפה
מגלה בתוכה טירה
שלה גשר מתרומם, בלי מעקים
קולות מהמים נשמעים:
בואי ילדה, אלינו,
זמן רב לך חיכינו

על מה תחלמי ליידי רייצ'ל?
על מי תחלמי ליידי רייצ'ל?"

הקוד

א. חברי ואני מדברים בקודים. "מפתן" זה ראשי תיבות של "משולש פיצה תמורת נשיקה". "משהו צורב יותר? תשלם" – בקוד: "מצית".

במילים נוספות: את הבלוג שלי אפשר לכתוב בקוד בן שתי אותיות: "אם". ראשי תיבות של "אז מה?".

ב. כשהתחלתי להביא רשימות לאדם ברוך, אז עורך "עיתון תל אביב", המקומון של "ידיעות אחרונות", התחיל דו שיח:

– אדם: אתה יודע לאן אתה נכנס?
– קובי: לאן?
– אדם: מהר מאוד, כמו כולם שעוסקים בהבעה בכתב או בציור וכו', תמצא עצמך מתעורר כל יום בשש בבוקר, ועוד בטרם תבדוק אם הבחורה שישנה לצידך עדיין חיה, או שמא תלתל משערה מכסה את אפה ומפריע לה לנשום, בטרם תעבור באמבטיה לשטוף פנים, תמהר לחדר המדרגות, למעלית, לתיבת הדואר שלך, בידיים רועדות תמשוך את העיתון לבדוק אם הרשימה / הסיפור / השיר / סתם ידיעה אודותיך התפרסמה. אם לא, תקלל את העורך. אם כן, תבדוק אם תצלום שלך הופיע, ואם חס ושלום הודפסה רשימה ארוכה יותר של כותב אחר. ימיך יהפכו למירוץ אחר מחיאות כפיים, קנאה, השוואות, שנאות, חנפנות, דו פרצופיות. תהפוך לג'אנקי. קובי, ספר זאת לחברים שלך אם יש לך כאלה. אלה שעוסקים בכתיבות, במשחק בתיאטרון / סרטים וכו'. מי שיגיד לך שהוא לא מתנהג כך, תגיד לו שאני, אדם, קורא לו "שקרן". אתה מוכן להתחיל במסע המפוקפק הזה?
– קובי: אדם, אם לא אבטא בכתב את השטויות שלי, אתפוצץ. או שאפוצץ הורים, שכנים, אנשים ברחוב. כתיבה / צירוף משפטים בשבילי היא תחליף לאונס. לאוננות. לצפייה בסרטים כחולים. מה שמניע אותי זה לא אהבה. לא כמיהה ליופי, לעומק, אלא שנאה. אני, אדם, מנצל אותך. לא נעים לי להגיד אבל אני חושב שאנצל את הקוראים העתידיים שלי.

אדם, וכבר סיפרתי את זה באחד הפוסטים בבלוג הזה, פתח מגירה, הושיט לי מאה שקל, ואמר:
– אדם: אתה רעב. אני יודע למה. אתן לך כתובת של בית זונות. קח את הכסף, לך לשם, תירגע, חזור לפה וננהל את השיחה הזאת מההתחלה. אני חושב שהיא תהיה אחרת.

ג. הרבה שנים עברו מאז. לא החזרתי לאדם את הכסף. אז, כמו שדליה רביקוביץ כתבה: "ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה". הראש שלי עובד היום אחרת. באוגוסט הקרוב ימלאו לבלוג הזה תשע שנים. הוא נראה לי הזוי. מופרך. תחליף. אם תגנבו את הציור "מונה ליזה" של דה וינצ'י ותגרדו אותו, תגלו מתחת את הציור "וונוס עולה מהגלים" של בוטיצ'לי (?). ואם תגרדו את "וונוס", תגלו את ציור "הילד הבוכה" שנמכר בפרוטות בתחנה המרכזית בתל אביב. ועכשיו תגידו: למי קובי דומה יותר: למונה ליזה, לוונוס או לילד הנ"ל? את מי מזכיר יותר הבלוג הזה?

ד. מ'. הבחורה שאני אוהב נושמת בסדר. יש לה שיער קצוץ ושום תלתל לא מכסה את אפה. אבל היא לא איתי.

ה. מי שכן איתי זה דיסקים, תקליטים, ספרים, עיתונים, לפטופ מקולקל, חתולים, מכתבים שאני לא פותח. את התקליטון מ-1973 של דיוויד אסקס שתצלום שלו פה למטה, מצאתי בכוך בבית שלי. תכננתי לצרף עליו משפטים. צירפתי. הם מרכיבים את הפוסט הזה.