הקוד

א. חברי ואני מדברים בקודים. "מפתן" זה ראשי תיבות של "משולש פיצה תמורת נשיקה". "משהו צורב יותר? תשלם" – בקוד: "מצית".

במילים נוספות: את הבלוג שלי אפשר לכתוב בקוד בן שתי אותיות: "אם". ראשי תיבות של "אז מה?".

ב. כשהתחלתי להביא רשימות לאדם ברוך, אז עורך "עיתון תל אביב", המקומון של "ידיעות אחרונות", התחיל דו שיח:

– אדם: אתה יודע לאן אתה נכנס?
– קובי: לאן?
– אדם: מהר מאוד, כמו כולם שעוסקים בהבעה בכתב או בציור וכו', תמצא עצמך מתעורר כל יום בשש בבוקר, ועוד בטרם תבדוק אם הבחורה שישנה לצידך עדיין חיה, או שמא תלתל משערה מכסה את אפה ומפריע לה לנשום, בטרם תעבור באמבטיה לשטוף פנים, תמהר לחדר המדרגות, למעלית, לתיבת הדואר שלך, בידיים רועדות תמשוך את העיתון לבדוק אם הרשימה / הסיפור / השיר / סתם ידיעה אודותיך התפרסמה. אם לא, תקלל את העורך. אם כן, תבדוק אם תצלום שלך הופיע, ואם חס ושלום הודפסה רשימה ארוכה יותר של כותב אחר. ימיך יהפכו למירוץ אחר מחיאות כפיים, קנאה, השוואות, שנאות, חנפנות, דו פרצופיות. תהפוך לג'אנקי. קובי, ספר זאת לחברים שלך אם יש לך כאלה. אלה שעוסקים בכתיבות, במשחק בתיאטרון / סרטים וכו'. מי שיגיד לך שהוא לא מתנהג כך, תגיד לו שאני, אדם, קורא לו "שקרן". אתה מוכן להתחיל במסע המפוקפק הזה?
– קובי: אדם, אם לא אבטא בכתב את השטויות שלי, אתפוצץ. או שאפוצץ הורים, שכנים, אנשים ברחוב. כתיבה / צירוף משפטים בשבילי היא תחליף לאונס. לאוננות. לצפייה בסרטים כחולים. מה שמניע אותי זה לא אהבה. לא כמיהה ליופי, לעומק, אלא שנאה. אני, אדם, מנצל אותך. לא נעים לי להגיד אבל אני חושב שאנצל את הקוראים העתידיים שלי.

אדם, וכבר סיפרתי את זה באחד הפוסטים בבלוג הזה, פתח מגירה, הושיט לי מאה שקל, ואמר:
– אדם: אתה רעב. אני יודע למה. אתן לך כתובת של בית זונות. קח את הכסף, לך לשם, תירגע, חזור לפה וננהל את השיחה הזאת מההתחלה. אני חושב שהיא תהיה אחרת.

ג. הרבה שנים עברו מאז. לא החזרתי לאדם את הכסף. אז, כמו שדליה רביקוביץ כתבה: "ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה". הראש שלי עובד היום אחרת. באוגוסט הקרוב ימלאו לבלוג הזה תשע שנים. הוא נראה לי הזוי. מופרך. תחליף. אם תגנבו את הציור "מונה ליזה" של דה וינצ'י ותגרדו אותו, תגלו מתחת את הציור "וונוס עולה מהגלים" של בוטיצ'לי (?). ואם תגרדו את "וונוס", תגלו את ציור "הילד הבוכה" שנמכר בפרוטות בתחנה המרכזית בתל אביב. ועכשיו תגידו: למי קובי דומה יותר: למונה ליזה, לוונוס או לילד הנ"ל? את מי מזכיר יותר הבלוג הזה?

ד. מ'. הבחורה שאני אוהב נושמת בסדר. יש לה שיער קצוץ ושום תלתל לא מכסה את אפה. אבל היא לא איתי.

ה. מי שכן איתי זה דיסקים, תקליטים, ספרים, עיתונים, לפטופ מקולקל, חתולים, מכתבים שאני לא פותח. את התקליטון מ-1973 של דיוויד אסקס שתצלום שלו פה למטה, מצאתי בכוך בבית שלי. תכננתי לצרף עליו משפטים. צירפתי. הם מרכיבים את הפוסט הזה.

סגור לתגובות.