אלבטרוס

הפסקתי להתרגז כשמישהם שלא שווים יריקה הופכים לכוכבים. תמיד היו ויהיו כאלה. רגש, תחושה, הופכים מהר למילים. לעיתים קרובות, הרגש, התחושה, הופכים למילים שמצטרפות למשפטים גרועים. נדיר שהם הופכים למשפטים גאונים. המוסיקה הישראלית הכי פופולארית מלאה בשורות כמו: "ממי, אני מתה עליך ואתה לא מציץ לעברי". משפט בלה מזוקן. לעומתו, קראו את המשפטים הבאים משיר של המשורר יצחק שלו: "הקשב אל הציפורים המתחננות בי אליך. בגרוני מתה חוחית". הרגש ב"ממי, אני…" הוא בדיוק זה שבמשפטים של שלו. אבל אצל שלו הוא מוגש בדרך עמוקה, שורטת, מכאיבה, מהדהדת ובלתי נשכחת הרבה יותר. כישרון מול כישלון.

אחד חכם אמר "לפני שאתה לומד זן בודהיזם האדמה היא אדמה והשמיים הם שמיים. כשאתה לומד זן בודהיזם האדמה היא שמיים ושמיים הם אדמה. כשאתה מגיע להארה, האדמה היא אדמה והשמיים הם שמיים. אז מה ההבדל? כשאתה מואר הרגליים שלך נמצאות חמישה סנטימטר מעל האדמה".

הו, כמה שאני רוצה שהטקסטים שלי יהיו חמשת הסנטימטרים האלה. אבל קוראים אומרים שהטקסטים שלי דוחפים אותם לפחות חמישה סנטימטרים עמוק לתוך האדמה. קובי החופר.

אני, טיפש שכמותי, כל כך הרבה שנים משתדל ליצור משפטים ששווים משהו רציני. ברוב המקרים גמרתי על הפנים. אולי לכן אני גומר את חיי בבלוג נידח ולא כעורך "ידיעות אחרונות". או "הארץ". מאוד קל לי להודות בזה. אולי מפני שאני לא שם קמצוץ על מה שחושבים / כותבים עלי. למה מה, יש בארץ כותבים גאונים כמו לסטר בנגס, פול מורלי, סקוט כהן, ריצ'רד קוק, דון ווטסון, פי. ג'יי אורורק?

אני לא נמצא בחברה טובה וגם לא בחברה רעה. לכן, כנראה, קטע המוסיקה שאני הכי מזדהה והכי אוהב הוא "אלבטרוס", קטע ללא מילים, רק לחן בביצוע "פליטווד מק". הוא היה להיט גדול מאוד בתקופה שהגיטריסט פיטר גרין (בתצלום למטה) הוביל את הלהקה. לפני עשרות שנים. לפני שהיא הפכה לבית חרושת למיליוני דולרים.

בלי מילים. בלי מילים. לפחות חברים שלי ואני כשאנחנו מקשיבים לקטע הזה (תמצאו אותו ברשת) רואים איש ניצב לבד לבד על סיפון ספינה בשעת שקיעה, מרים אצבעות לכיוון האופק שחוץ ממים, עננים, אין בו כלום – אפילו אין בו עוד אוניות או איים, או סנפירים של לוויתנים / כרישים, ואחר כך, בקצב לא אחיד לקול נקישה בתופים כשרוחות מתים נתקלות בהם, מלטף את פניו. את בגדיו. בייחוד את צווארו. אחר כך, מחפש חבל. לא כדי לתלות את עצמו או להתנקם ולתלות אחרים, אלא כדי לקשור עצמו לנשים, גברים, לאיים שעדיין לא התגלו.

פיטר גרין הוציא הרבה אלבומי סולו. תוכלו להשיג כמה מהם, יד שניה, ב"אוזן השלישית". בלי מילים. בלימילים על תורן ספינתי הדליקי אמא שושנה של אש.
–

תחבושות

זה מה שקורה כשבא לי ללכת למועדון "הצימר". אני לוקח מונית, אומר לנהג לעצור כמה רחובות לפני המועדון. מבקש ממנו להדליק אור. מסיר את החגורה, פותח את הדלת, בורח בלי לשלם. מחיר הנסיעה מביתי לשם הוא 70 שקל. אני מעדיף לתרום כל פעם את הכסף הזה ל"צימר". הוא המועדון היחיד לו אני עושה את זה. הוא ראוי לכך.

מעט יודעים שב"צימר" נוהגים כמה מכוכבי הרוק / פופ להופיע בלי הודעה מראש. שם תוכלו לשמוע אמנים כמו שלומי שבן, פוליקר, משפחת בנאי וכו' מבצעים חומרים אוונגרדים, אותם הם לא מעיזים לבצע במקומות ידועים יותר.

אסור לכם להחמיץ הופעות מפתיעות כאלה. שבר ענן.

משהו הפוך: כעת, במוזיאון תל אביב, אוצר אורי דרומר תערוכה עמוקה, יפהפייה, של ציורי / הדפסי / יצירות קוליות / קולנועיות של דויד אבידן. הרבה אנשים יושבים בצוותא סביב מדורה, מדברים ומתחממים לאורה של המדורה. אורי דרומר נוהג לשבת לבד מול האש כמה שיותר קרוב אליה, ולדבר איתה. רק איתה. ואם תשאלו מה הוא עושה בחורף, כשגשם בחוץ, ובכן, הוא יושב בבית ומלפף תחבושות סביב הכוויות שהאש גרמה לו. והתחבושות האלה הן הציורים וקטעי הפרוזה שאורי כותב, המוסיקה שהוא מחבר, והתערוכות שהוא אוצר.

יובל מסקין צודק כשהוא אומר: "דרומר הוא אחד היוצרים הבודדים כאן שכל מה שהוא עושה מעניין". בתצלום למטה: מימין, אורי בתקופת להקתו "דורלקס סדלקס". משמאל, ארז שוויצר.

יש אנשים שאורי נפתח בפניהם ומספר להם על שורש הכוויות האלה. איך בילדותו הגננת נהגה לקשור אותו לעץ. איך כשהיה נער, ביום הולדתו הזמין את חברי כיתתו אליו הביתה ואף אחד לא בא. אורי ישב לבדו, מבטו חודר בעוגות ובקבוקי השתייה העירומים שעל השולחן. זה מה שהוא אכל בילדותו.

את השם "צימר" אורי נתן למועדון. לעיתים רחוקות הוא מופיע בו. שבר ענן.

ובקשר לאוכל: חשבתם איך נראה הגהנום? ובכן, הוא מסעדה. אתה קורא למלצר. מבקש תפריט. המלצר הולך וחוזר ומושיט לך את התפריט. לתדהמתך, ציפית לראות רשימת מאכלים ומחירים אבל המלצר מושיט לך ראי גדול שאתה רואה בו את עצמך. זה התפריט. המחירים בשמיים. ורק מגאונים כמו אבידן המלצר יקבל שירים במקום כסף.
–