תחבושות

זה מה שקורה כשבא לי ללכת למועדון "הצימר". אני לוקח מונית, אומר לנהג לעצור כמה רחובות לפני המועדון. מבקש ממנו להדליק אור. מסיר את החגורה, פותח את הדלת, בורח בלי לשלם. מחיר הנסיעה מביתי לשם הוא 70 שקל. אני מעדיף לתרום כל פעם את הכסף הזה ל"צימר". הוא המועדון היחיד לו אני עושה את זה. הוא ראוי לכך.

מעט יודעים שב"צימר" נוהגים כמה מכוכבי הרוק / פופ להופיע בלי הודעה מראש. שם תוכלו לשמוע אמנים כמו שלומי שבן, פוליקר, משפחת בנאי וכו' מבצעים חומרים אוונגרדים, אותם הם לא מעיזים לבצע במקומות ידועים יותר.

אסור לכם להחמיץ הופעות מפתיעות כאלה. שבר ענן.

משהו הפוך: כעת, במוזיאון תל אביב, אוצר אורי דרומר תערוכה עמוקה, יפהפייה, של ציורי / הדפסי / יצירות קוליות / קולנועיות של דויד אבידן. הרבה אנשים יושבים בצוותא סביב מדורה, מדברים ומתחממים לאורה של המדורה. אורי דרומר נוהג לשבת לבד מול האש כמה שיותר קרוב אליה, ולדבר איתה. רק איתה. ואם תשאלו מה הוא עושה בחורף, כשגשם בחוץ, ובכן, הוא יושב בבית ומלפף תחבושות סביב הכוויות שהאש גרמה לו. והתחבושות האלה הן הציורים וקטעי הפרוזה שאורי כותב, המוסיקה שהוא מחבר, והתערוכות שהוא אוצר.

יובל מסקין צודק כשהוא אומר: "דרומר הוא אחד היוצרים הבודדים כאן שכל מה שהוא עושה מעניין". בתצלום למטה: מימין, אורי בתקופת להקתו "דורלקס סדלקס". משמאל, ארז שוויצר.

יש אנשים שאורי נפתח בפניהם ומספר להם על שורש הכוויות האלה. איך בילדותו הגננת נהגה לקשור אותו לעץ. איך כשהיה נער, ביום הולדתו הזמין את חברי כיתתו אליו הביתה ואף אחד לא בא. אורי ישב לבדו, מבטו חודר בעוגות ובקבוקי השתייה העירומים שעל השולחן. זה מה שהוא אכל בילדותו.

את השם "צימר" אורי נתן למועדון. לעיתים רחוקות הוא מופיע בו. שבר ענן.

ובקשר לאוכל: חשבתם איך נראה הגהנום? ובכן, הוא מסעדה. אתה קורא למלצר. מבקש תפריט. המלצר הולך וחוזר ומושיט לך את התפריט. לתדהמתך, ציפית לראות רשימת מאכלים ומחירים אבל המלצר מושיט לך ראי גדול שאתה רואה בו את עצמך. זה התפריט. המחירים בשמיים. ורק מגאונים כמו אבידן המלצר יקבל שירים במקום כסף.

סגור לתגובות.