סיפור על תיל

"יש ציפורים שעפות. יש ציפורים שמחשמלות. יש ציפורים שמתחשמלות. יש אנשים שיורים בציפורים. יש אנשים שדואגים לציפורים. יש אנשים שיורים באנשים. יש אנשים שדואגים לאנשים ולא רק לעצמם".
– רוברט וואייט

משורר אחד מת בדיוק ביום בו אזרחי מדינה בה הוא גר הלכו לבחירות. באף אחת ממיליוני מעטפות פתקי הבחירות לא היה פתק ובו אחד משיריו. מאוחר בלילה אחרי ספירת הקולות, כמה אנשים רקדו, גם כמה התאבלו. היו כאלה שלא טרחו להגיע להצביע. היו כאלה שהקולות שלהם נפסלו. אותיות האלף בית חזרו למקומן הקבוע. גם הנקודות, הפסיקים, הקווים המפרידים, סימני השאלה, סימני הקריאה. אבל היה סימן קריאה אחד פחות. גם לא היה מהפך.

הו, הכתיבה. לפני כמה שבועות מת בגיל 66 עיתונאי רוק אנגלי מעולה: Andy Gill. לא לערבב עם איש להקת "גאנג אוף פור" בעל אותו שם. כתב ב-NME, באינדיפנדט, במוג'ו ועוד. הסגנון שלו היה רגוע. רציני מאוד. כתב גם על מוסיקה קלאסית. זה מזכיר דברים שאמר אדם ברוך: " כתיבה סוערת היא כמו סערה בים. יכולה להטביע אותך, אבל גם להביא לחוף דברים מפתיעים, שהיו נסתרים במצולות".

הו, הכתיבה.

אתם מכירים אותי מספיק כדי להבין שעיתונות רוק / צירוף משפטים / כתיבה על רוק מעניינים אותי יותר ממוסיקת רוק. למה? ככה.

אני מאמין בכל ליבי שאותיות הן מבחנות ריקות שנועדו לבדיקות דם של תושבי יבשת אטלנטיס.
אולי זו הסיבה שאני חובש כובע. כדי שהאותיות לא תפרחנה מראשי ותלכנה לעזאזל. אולי אני חובש כובע כדי להיות דומה לנתן שרנסקי, שכובע מצחייה כמעט לא נטש את ראשו. שנינו היינו אסירים. הוא היה אסיר ציון. אני הייתי אסיר זיון. סיפרתי לכם על האונס שעברתי בגיל 15.

השנה מלאו ארבעים (!) שנה לצאת הפנזין שלי "חמור". לסיום משהו מאחד מגיליונותיו האבודים:

עשר שורות על הרואין

את ניצת הלימון הבאת לי,
את אבק הפרחים.
את הדבורה שרוקמת לי תכריך,
את כפית הזהב.
ידי כפרוסת חלה
שקופה כהינומה,
והכתמים עליהם אני כותב,
מסתירים את הבושה
כטבעות, כלות
שנישאו לא מאהבה.

***

שניים

לא מחלקים חינם חלב. לא מוכנים ששנים יישארו ושנים יצאו. לא רואים שפרח גודל על כתפו. לא משאירים את הרדיו בוער, אחרי שמוציאים את גופתו מהדירה. ובאמבולנס מניחים לצידה את הגופה השניה, ראש מול ראש, רגליים מול רגליים. הפוך מאיך שמצאו אותם.

סגור לתגובות.