אופק, גאות

גוויות של עכברים מול הדלת שלי כל בוקר גם כך מביעים את אהבתם החתולים שלי אני מקפץ לגובה מעל הפגרים כאילו הייתי איגי פופ. דברים נהדרים אמר איגי: "שואלים אותי למה אני מקפץ על הבמה – ובכן, אני קופץ למעלה כי זה ההפך מלקשור עניבת חבל סביב הצוואר לעלות על כיסא / שולחן ולקפוץ למטה". בפסטיבל הפנזינים הלפני אחרון מ. הבחורה שאני אוהב ישבה בפינה וליטפה באהבה כלב יש לה מלא אהבה לתת אבל היה משהו נוסף בליטוף שלה: בקשת סליחה מהכלב בעצם מכל הכלבים על שבני אדם קושרים אותם ברצועה / שרשרת ומרסנים את החופש והפראות שלהם זה מזכיר לי דברים שאמר עיתונאי הרוק האנגלי אנדי גיל שמת לפני כחודש: "זמר/ת רוק שאתה באמת מעריך ואוהב כשאתה מראיין אותו בעצם אתה מעוניין שהוא יראיין אותך שהוא ישאל אותך שאלות נוקבות ואפילו אינטימיות" שכחתי מתי בפעם האחרונה מישהי / מישהו שאלה אותי שאלות כאלה נו תשאלו, אתם יודעים איך להתקשר אלי כעת שיר של משורר שאת שמו שכחתי השיר נקרא "פרייבט ספנסר":

פרייבט ספנסר

לפרייבט ספנסר
בעיה
בעיניו בדידות
יותר מאצל אחרים.

ראיתי אישה
הולכת בעקבותיו
דרך ארוכה
לביתו
לא מבינה
עד אשר צעדיו
הפכו מהירים
יותר ויותר
שמה שחיפש-
שונה לגמרי.

זה מזכיר לי שעיתונאי רוק גדול כשהוא כותב לדוגמא על אלבום מסוים / הופעה מסוימת בעצם כותב על משהו שונה לגמרי. עיתונאי כזה זקוק לקוראים גדולים. עמוס עוז כתב: "כשאני רואה מודעה 'הטובים לטייס' אני חושב שצריך לפרסם מודעה 'הטובים לקריאת ספרות' כי יש ספרים גדולים שצריכים קוראים גדולים".

אמרתי פעם למ. שאני קצת מוצלח בלצרף משפטים ולצייר אבל אני לא יודע לחבק. היא אמרה לי וזה היה במועדון ה"צימר" לעיני אנשים "בוא לפה". תפסה וחיבקה אותי כל כך חזק שהרגשתי כל עצם בגופה וגם מה שבין העצמות. ואז ידעתי מה פירוש אושר. הרגשתי אושר שלא ידעתי שהוא קיים. היות ואני ביישן רציתי לצאת מהחיבוק. מ. אמרה: "איפה אתה הולך? אתה ממהר לאיזשהו מקום?" זהו. אל תהססו לדחוף את המוסיקה, הספרות וכו' לשולי חייכם. אחרת החיים שלכם יעלו בעשן. מקווה שהבנתם ש"הקרמטוריום" שלי הוא בכלל לא על מוסיקה.
–

אבן, נייר ומספריים

אחד הפוסטים הקודמים פה הוקדש לדבורה בארון. כבר כשהוא עלה נזכרתי בשורה שתכננתי לשלב אותה שם. אבל היא מתאימה גם עכשיו:
"הסיפורים של דבורה בארון זה לכתוב לאורה של נורה שרופה באמצע הלילה מכתב התאבדות". קובי, אם תמשיך כך לאן תגיע?

הגענו לשפך הירקון
זה מה שקרה לטיול האופנועים
שתכננו. רצינו להקיף את העולם.
או לפחות לבוא לניו זילנד.

טיפות ראשונות של ספטמבר. האפור של השמיים. קסדות המגן וגם השעונים נזרקו בדרך. הבנו שאם נציב לנו מטרה, נגמד את אורח החיים שלנו. סובבנו את האופנועים ורכבנו בחזרה לרמת גן. להגיע לניו זילנד זה קל כמו להגיע לסביח של "עובד" בגבעתיים. אז מה ההבדל? נכון שאין דרך לרדת מהמירוץ למיליון שמעצב את החיים שלנו? בעצם יש רק דרך אחת עליה אנחנו פוחדים לחשוב.

"זה להתניע אופנועים ולהוציא רק רעש ועשן" הם אמרו אחד לשני. בעקבות הפוסט הקודם שלי התנפלו עלי: "קובי, לו היית ארכיטקט היית בונה את מגדל פיזה בצורת מזרק עם פנס בצורה טיפה / כיפה אדומה בקצה".

כבר 15 שנה אני על כדורים נוגדי חרדה / חזרת כפיה – פרקסוטין וקסנגיס (לידיעת ד"ר חופית כהן ויובל לוי שלשניהם בלוג חדש יפה ביותר ב-Ynet בשם "מתים עליהם"). הכדורים מצילים את חיי אבל לא נרפאתי. התמכרתי להם. עוד ועוד אני מדווח בבלוג הזה על כישלונותיי להירפא. אני עוטף את זה באזכורים מוזיקליים. אחרת תפסיקו לקרוא כבר בהתחלה ולא באמצע, כמו שלפחות חצי מכם עושים. כל כך רציתי להציג בפניכם את מכתבי האהבה שאני מקבל אבל אין כאלה. במקום זה האותיות שמרכיבות את המילים בבלוג הזה הן ציפורנים מלוכלכות שאני קוצץ מאצבעות ידיי ורגליי.

מוות ביוני. חיים בספטמבר. האפור של השמיים. קסדות המגן והמסיכות נזרקו בדרך. הייתה לו מטרה שעיצבה את אורח חייו. כעת הוא סובב את עצמו חזרה לאדלייד באוסטרליה. בעצם נותרה לו דרך אחת עליה הוא פוחד לחשוב. אני מדבר פה על דגלאס מ"מוות ביוני" ועל אלבומו החדש חדש "Essence". כבר לפני שנים סיפר לי איגור אחד מאלה שהביא את דגלאס להופעה הראשונה שלו פה שדגלאס בדיכאון גדול. "משעמם לי. הופעתי בכל מקום שרציתי. אין לי יותר למה לחתור. בא לי למות" אמר האיש הגבוה שלפני כשנה הופיע שוב בארץ והצהיר שזו ההופעה האחרונה בחייו. למה דווקא בישראל? "כי אני מעריץ שאתם הישראלים מנהלים חיים נורמאליים למרות שאתם מוקפים בערב רב של עממים שכעת, סוף סוף, האירופיים מבינים עד כמה זה חמור".

את הפילוסופיה שלו הוא תמיד עטף באיזכורים מוזיקליים. בעצם כל זמר עושה את זה, אלא שהדעות של דגלאס פירס הרחיקו אותו מעיתונאי רוק רבים, מעיתוני רוק רבים, מרדיו וטלוויזיה. אני חושב שהאלבום החדש הזה הוא תיעוד של איש מאוכזב, נואש, עייף. אם השירים של לאונרד כהן הם סיפור על עננים שמסתירים קרני שמש אבל בכל זאת קרני השמש עוד קיימות ומגיעות גם אם חלש חלש אלינו, השירים באלבום הזה (דף המילים מצורף) הם נורות שרופות באמצע הלילה. אבל אם תקשיבו באמת בעיון לאלבום, דגלאס הולך רחוק יותר: בעצם הוא מספר על מה שקרה ביום שלפני היום הראשון בבריאת העולם. הוא מספר על התוהו ובוהו ועל החושך על פני תהום. והוא עושה זאת בעוצמה יצירתית אדירה. אבל אם הוא ימשיך כך לאן הוא יגיע?
–