ארכיון חודשי: ספטמבר 2019

דבורה בארון

אילו מריאן פייתפול וניק קייב ידעו עברית. כנראה שהיו עושים דברים עם הכתיבה של דבורה בארון. הסופרת / עיתונאית איילת נגב מתארת את הטקסטים. קיראו. לא בא לכם לחקור מי עומד (בעצם זז חזק) מאחריהם?

הנושא שהעסיק את דבורה בארון (1887-1956) יותר מכל, כאישה וסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם… כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי מין איתו, כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה היא מנסה לתלות את עצמה ולא מצליחה (בסיפור "בשחוק ההוויה") או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו והוא אינו יכול לעשות מאומה ("על יד החלון").

אביה הרב של בארון, בניגוד למקובל, נתן לה השכלה תורנית. בגיל 35 נכנסה למיטה שלה ולא יצאה ממנה עד מותה, 34 שנים אחר כך. את אורחיה קיבלה במיטה כשהיא לבושה בבגדיה. הסופרת והפסיכולוגית עמיה ליבליך חושבת שזו הייתה תופעה פסיכולוגית – "שיגעון בשניים" – שני אנשים – במקרה הזה דבורה בארון ובתה – שיחד מפתחים עולם אחר של הזיה בשניים.

חוץ מהרוקיסטים ענבל פרלמוטר וגבריאל בלחסן קשה לי להיזכר בכותב רוק קרוע / לוחם / הרוס / נאבק כזה. סופרים דווקא יש: י.ח. ברנר, אילנה ברנשטיין בספרה החדש והאדיר "מחר ניסע ללונה פארק" למשל.

אני נוהג לקרוא את סיפוריה של בארון כשברקע תקליט של "מסיבת יום הולדת" – להקתו העתיקה של ניק קייב.

אתם, רוקיסטים ישראליים, שהטקסטים שלכם הולכים ומתייבשים, טוב תעשו אם תתחילו לקרוא ספרים. קיראו את י.ח. ברנר. את "אצל" של גנסין, גם הוא סופר משנת תרפפ"ו. אם תקראו טוב את הספר הזה, תקלטו שהפרוזה של גנסין לא פחות מתנגשת / מעופפת / מתהפכת / נופלת על הפנים – ספרות גדולה צריכה ליפול על הפנים ולא על מושב נוח כמו התחת – לא פחות מהפרוזה של וויליאם בורוז.

קיראו ספרים. זה יעזור לכם לקרוע מיתרים.

חרדל

אש ענקית לי ל"ניו יורק דולס". הלהקה שבסבנטיז הראתה למנהל שלה, מלקולם מקלרן, את הכיוון ל"סקס פיסטולס". עם גיטריסט על / עף שלפעמים, בכמה הופעות לא התרומם: ג'וני ת'אנדרס. עם בסיסט בלונדי ענק במגפיים נשיות. קילר קיין קראו לו. מתופף שלפעמים איחר להופעות. מת מסמים והוחלף במתופף אחר. היה שם עוד גיטריסט, סילבן סילבן – יהודי מצרי ששמו האמיתי "מזרחי". לזמר / מפוחיסטן קראו דיויד ג'והנסן. נשמע ונראה כמו מיק ג'אגר שמרוב עוני מוכר את הנקניקייה שלו ברחוב. אבל הרוקנרול שלהם היה מלא חרדל. עטור מצחך זהב שחור עם חור גדול באמצע – זה מה שכל כך יפה אצלם. חור גדול במה שמקובל כסדר, ניקיון, אחריות, הקלטות מוקפדות. אבל איזה שירים גדולים! אפילו טוד ראנדגרן, מוסיקאי גאון, אלוף במוסיקה מורכבת, לא עמד בפני קסמם והפיק את אלבומם הראשון. הם שנאו את התוצאה. אמרו שזה וזלין.

לפני כמה שבועות במועדון ה"צימר", ניסיתי לתת להם כבוד. קראתי טקסטים שלי בקול חצי בסדר, בלבלתי שורות, הפסקתי באמצע. עטור מצחי חור שחור של קובי אור.

אני מספר את זה כי שבעתי מכתיבה יפה. מהופעה יפה. ה"דולס" הופיעו לבושים בגדים צעקניים מעורבים של נשים וגברים. אני עליתי לבמה במכנסיים קצרים, חושף רגליים צועקות בלבן, פגועות מפציעות שקורות לי ממשחקי כדורגל בליגה הסינית לצד ערן זהבי – האנטי ג'וני ת'אנדרס בתרבות הישראלית.

מוטי שהרבני, או בשמו החדש מותקי שרובני, אקס מנהל "נושאי המגבעת", בא במיוחד מאשקלון לשמוע אותי. הוא נכנס בלי לשלם. "אתה יודע מי אני?" הוא שאל בכעס את הקופאי שדרש ממנו עשרים ש"ח דמי כניסה. בעקבות הערב הזה מוטי החתים על חוזה רק את רוני סומק שהופיע לפני ואת עופר טיסר. עוד פעם נשארתי בלי מנהל.

קחו אותי! החתימו אותי! נהלו אותי! נמאס לי מהשוליים!

אשקלון! בהופעה ניסיתי לחבר בין אש וקלון.

קול הטקסט הזה נועד לגרום לכם לדמיין איך קראתי ביידיש בהופעה את תרגומו של זלמן שז"ר ליידיש לשיר הבא של רחל המשוררת.
יש רוקנרול בעברית:

אט-א נעם איך דיינע אויגן

אט-א נעם איך דיינע אויגן –
זייער אומעט, זייער פיין,
זייער היילנדיקע ווייכקייט.
זייער שפילנדיקן שיין, –
אט-א נעם איך דיינע אויגן
און איך פאק אין ליד אריין.