ארכיון חודשי: אוקטובר 2019

קדחת

1. לא רוצה למות פה. אני לא אוהב את הארץ הזו. את מזג האוויר. את ההתחככות של איש באיש. מילים כמו "אח שלי", "יקירי" מרתיעות אותי. כשמישהו פונה אלי "אח שלי" אני עונה: "לא ידעתי שאנחנו אחים. לא ראיתי אותך בהלוויה של אבא ואמא שלנו". אני לא סובל את החנפנות והדו-פרצופיות. המשוררת אגי משעול שמוציאה הרבה ספרים, יכולה לספר לכם איך כל משורר / ת שהיא פוגשת ברחוב אומר: "אגי, ברכותיי על ספרך החדש. הוא נפלא". ואגי, בחורה רגישה, יודעת שרק שלושה אחוז ממשוררי ישראל קראו במלואם יותר משלושה ספרים שלה. היתר רק הביטו בכריכה, עלעלו כדי לראות אם פרופסור ידוע כתב הקדמה לספר. הו החנפנות. הדו פרצופיות. הקנאה. המבקר מנחם בן אמר שהשפה הכי פופולארית בברנז'ה הספרותית היא לא עברית, אלא שפת החנפנות. אם תערכו רשימה של הסופרים החנפנים / דו-פרצופיים בישראל, תצטרכו יותר מארבע מחברות. ככל שהמשורר / סופר גרוע יותר, הוא חנפן יותר גדול.

לברוח מפה! אני מתכוון לגור באיסלנד, פינלנד או בצפון הרחוק בקנדה. ליד הקוטב הצפוני.

עניין אחר. בחצר אולפן טלוויזיה אחד, בהפסקת צילומי אחת מתוכניות גל אוחובסקי, פגשתי בעמוס עוז. הוא שאל אותי: "מה אתה מסתובב?". עניתי: "אני מחפש חתולים. אתה בטח מחפש משפטים יפים ומדויקים". עוז ענה: "אתה טועה. גם אני מחפש חתולים". עוז אהב מאוד חתולים. כמוני. וזה, לצערי, הדבר המשותף היחיד בינינו. חוץ מזה שגם אני, כמוהו, חתיך. לתימהוני הסתבר לי שלא מעט סופרות ומשוררות שונאות את עוז. הן סוגרות איתו חשבון. מתוסכלות מהעובדה שלעולם לא היה להן בן זוג חתיך, כוכב, ומפורסם כמוהו.

היי, חברות, קובי חופשי! בואו!

קדחת הן תבואנה.

מתאים להקשיב כעת לאלבומים הראשונים העצובים של ג'ניס איאן. הנה התירוץ להכניס את הפוסט הזה לבלוג מוזיקה.

2. בתצלום בסוף: טי-שירט חדשה שעשיתי. עקומה, תימהונית, חסרת היגיון. ייתכן שדבילית. "Der Blutharsch" (דם קרוש) כתוב עליה. להקה אוסטרית לא רגילה שטוענים ששייכת לימין הקיצון. חפשו אותה ברשת. אני עושה דברים מיותרים, אז הנה עוד אחד. הרופא שלי דווקא אומר: "זה מצוין. תמשיך כך". הוא מצטט פילוסוף גרמני: "ככל שהאומה שוקעת יותר בבוץ, כך גדל הסיכוי שיקום פוליטיקאי שימשוך לה בשיער וישלוף אותה מהביוב". ככל שאעשה יותר דברים מיותרים, כך גדל הסיכוי שיימאס לי ואמשוך את עצמי מהלילה ליום. מה, אתם באמת חושבים שאני רוצה להמשיך להקשיב למוסיקה ולקרוא ספרים? קדחת! כנראה שהשקיעה שלי לכיוון רוק מלוכלך וספרי מתח שוודים / נורבגים עמוסי שחיטות בעצם מאותתת לכיוון הפוך. ואתם? לא נמאס לכם להקשיב לאותה מוסיקה? אני כמעט בדרך לאיסלנד. לפינלנד. לצפון הקנדי. שם לשוטט באוזניים ועיניים טהורות. על ערים ועל גבעות ועל קרחונים טסה הרכבת. ואותך מכל הבחורים אותך אני אוהבת.

צעיף של קריזי

כדי להילחם בOCD כשהכדורים נכשלים הרופא מדגיש שוב ושוב שדווקא עלי לעשות מה שאני פוחד / לא מסוגל לעשות. לתלות תמונות בצד ימין של הקיר בחדרי ולא בצד שמאל. לפזר בלא סדר עפרונות ועטים על השולחן. להשליך בלא סדר לתוך המקרר שלי פחיות משקה. את ספר התורה בבית הכנסת בשכונה שלי – כבר שלוש שנים לא נכנסתי אליו. זה חשוב, כי אני מסוגל לקרוא מחשבות כשאני מביט בעיני אנשים ומה שאני קולט כשחושבים אלה ששם, עטופים בטליתות וכיפות על ראשם ונעים קדימה ומתיישרים – תחשכנה העיניים מלחשוב. יהודים! לא פלא שהילדים הקטנים של המתפללים בורחים החוצה. החוצה! היום משחקת קבוצת הכדורגל האיטלקית שאני אוהד – לאציו – עם גנואה. השנה, לפחות בינתיים, לאציו מתדרדרת בטבלה. בהופעה האחרונה של "דת' אין ג'ון", כשדגלאס פירס, הלא הוא הלהקה, ראה אותי עם צעיף של לאציו סביב צווארי הוא אמר: "תזהר. אם יראו אותך עם צעיף של לאציו יגידו שאתה נאצי".

פורצה (קדימה) לאציו!
פנימה!

יש לי סימפטיה לאנשים שעוזבים את הבית שלהם. לפעמים אני עומד מחוץ לבית הכנסת, מחכה שתפילה תיגמר וכשאנשים יוצאים ממנו אני מברך אותם ב"ברוכים היוצאים". אני יודע שאני על העוקם בכמה דברים. אולי משום כך אני ביד שמאל (אני שמאלי) מחפש ספרי מתח שיהיו שונים מהשטנץ של תשעים ותשעה אחוז מספרי המתח וביד ימין אוסף ספרי מתח של האנגלי ג'ון קריזי (Creasey). קריזי (1908-1973) שייך לחוג העתיק של סופרי מתח. אלה שכתבו ספרים פשוטים, לא בזבזו זמן וזמן הקוראים בבניית דמויות תלת מימדיות, במבט מעמיק ב"מצבו של האדם" וכו'. זה הקסם בהם. ממש אנטי תזה לכתיבה של הנינג מנקל וג'יימס אלרוי. זה התירוץ לספר את זה פה בבלוג שהשירים היחידים של הביטלס שאני אוהב הם משני האלבומים הראשונים שלהם. קריזי כתב יותר משש מאות ספרים. שמונים מיליון מספריו נמכרו. ולחשוב שהאיש קיבל 743 דחיות מהוצאות ספרים כשבתחילת דרכו הציע להם את הסחורה שלו. כ40 מספריו תורגמו לעברית בשנות השישים והשבעים במאה שעברה. סימן שקנו אותם! שקראו אותם! שחיכו להם!

"כדורגל הוא משחק פשוט" אמר מאמן הכדורגל האגדי הישראלי עמנואל שפר. "תבעטו בכדור קדימה לכיוון שחקן של הקבוצה שלכם שכמה פחות יכדרר וכמה שיותר יבעט לשער היריב". לאוהדי לאציו (חפשו "לאציו אוהדים" ברשת) יש שיר כזה: "על האש על האש / לא נסתפק במה שיש / בוא יבוא הניצחון / שנפיל את השילטון". באיטלקית זה נשמע קשוח יותר.

איפה תוכלו להשיג את ספרי קריזי בעברית? רק בחנויות יד שניה. הם מאוד ישנים. אל תשכחו מה אמר ווילאם בורוז: "אולי העולם בו אנחנו חיים הוא לא הסימפטי מבין העולמות, אבל בטוח שהוא אחד מהיותר פשוטים". תזכירו לכם את זה כשתהיה הפסקת חשמל.

אור על גיבור

1. הלהקה היחידה שאלוהים מחזיק בחדרים שלו את כל התקליטים שלה היא להקת KISS. לא הביטלס, לא הולווט אנדרגראונד. כל פעם שאלוהים מתוך ייאוש רוצה להטביע עצמו בדמעות של ניק קייב, הוא שם שיר של Kiss על הפטיפון. חיים ויץ (ג'ין סימונס) הבסיסט של הלהקה וחברים שלו עושים עכשיו סיבוב פרידה בעולם. "העולם יהיה מקום עצוב יותר בלעדיהם" נכתב ב"רקורד קולקטור". הם ידעו שעדיף למלא את המזוזות שתקועות במשקופי דלתות בקוקה קולה מאשר במגילת קלף. זה מרענן יותר. כשאראיין את בוב דילן, השאלה הראשונה שאשאל אותו תהיה: "כמה תקליטים של Kiss אתה מחזיק?". אני גם מתכנן לגנוב את הציור "מונה ליזה" של דה וינצ'י, לצבוע את פני האישה שבציור בלבן / אדום / שחור, כפי שפול סטנלי זמר Kiss צובע את פניו, ולהחזיר את הציור למוזיאון. אתם יודעים שאני לא משקר בכתיבה. אני גיבור גדול במילים.

2. אני לא אוהב את השירים של יהודה עמיחי. אני מאוד אוהב את השירים של דויד אבידן. אבידן נראה לי כמי שעומד על המעקה של גג כולבו שלום, מרים זרועו ונוגע בשמיים, אבל מזווית עינו רואה את המדרכה שליד כולבו שלום וחושב לקפוץ או לא. עמיחי נראה לי כמי שעומד על המדרכה למרגלות בניין כולבו שלום מרים זרועו ונוגע בשמיים – הוא משורר גדול – אבל גם מתבונן במדרכה ושואל עצמו האם להשתרע עליה. וזה ההבדל הגדול ביניהם. וכעת אני מגיע לאלבום ישן של לו ריד: "להתבגר בפומבי". לשיר… אבל רגע, לפני שאני עובר לניו יורק, אני רוצה עוד להישאר בישראל. בעצם ליצירת מופת ישראלית "חמישייה לקלרינט ולכלי קשת" של פאול בן חיים. המלחין הזה (1897-1984) שכחייל במלחמת העולם הראשונה כמעט נהרג בהתקפת גז, והלך בסוף המלחמה ברגל מאות קילומטרים חזרה לביתו במינכן, עלה לארץ ב-1933. כדי להקשיב ליצירה אותה חשב לשיא כתיבתו האורטוריה "יורם" היו צריכים לחכות עד 2013. סרט דוקומנטרי עליו תמצאו ברשת. החמישייה לקלרינט היא יצירת מופת. מתחילה בזעקה ייאוש / קריאה לעזרה של הקלרינט. זו יצירת מופת, כי בעומק בלתי רגיל וביופי נדיר המלחין מציג את אחת השאלות הכי קשות שאנשים רגישים לא יכולים להתעלם ממנה: איך, והעיקר מדוע, בעולם כזה מחורבן כמו עולמנו ישנם גם אירועים / מצבים / פינות יפהפיות. ומדוע זה כך. מי מחליף לפחות פעם בשבוע את הפרחים ליד מצבות בתי קברות. אלה לא רק בני משפחה וחברים. אלה הם איש זקן וצולע או נער צעיר ובריא שהשד יודע מהיכן הם באו. והעיקר – היצירה הזו של בן חיים מעוררת תיאבון להקשיב ליצירות נוספות שלו. האם שם יש פיתרון לשאלה הגדולה הנ"ל? ואולי צודקת הזונה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב שאמרה לי: " הכל שטויות. העיקר שעומד לך ושתשלם לי בסוף".

נכנעתם? אז נחזור לאלבום של לו ריד. הוא יצא ב-1980. הוא לא סתם אוטוביוגרפי. הוא אוטוביוגרפי בריבוע. השיר הראשון "איך אתה מדבר עם מלאך". השורות הפותחות הן: "בן שמקולל באמא מזדקנת / באמא ממורמרת / או באבא חלש שמזייף חיוכים / איך נער כזה מדבר עם הנערה הכי נחמדה / מה הוא אומר לה בהתחלה / איך הוא מתגבר על הבושה". תקשיבו איך ריד שר: בכל שורה, בעצם בכל מילה, קולו נע בין מחנק לכמעט בכי. ופתאום יש בקיר הפסקונת. השיר לובש סגנון רוק כבד, עם טיפת סולו גיטרה שמתאים לרוק כבד. לכן אל תתפלאו שבסוף ימיו ריד משתף פעולה עם הרוקיסטים הכבדים "מטאליקה" באלבום "לולו". אני יודע שכמה מכם חושבים שטיעונים כאלה מעידים שההיגיון מתהפך בקברו. אבל תזכרו שאני לא מאמין במוות. בקבר. אני מאמין בהתחלות ולא בסופים. מיד אחרי הסולו הזה מחיאות כף, שירה שנדמה שהיא לא לעניין, ושוב בכי, והנה צעקה, הקצב הולך וגובר, והלהקה שרה "How How how" ("איך איך איך"). אני חושב שריד הכניס את מחיאות הכפיים הנ"ל כי מה שהעסיק אותו איך ומדוע להעלות בפני קהל רגעים מביכים בחייו. עד לאן לכתוב שירים כל כך אישיים. זוכרים את השיר: "להרוג את הילדים שלכם" – מתוך אלבום המופת שלו "סאלי לא יכולה לרקוד", שיר שמספר על טיפול בהלם חשמלי שהוריו הכריחו אותו לעבור. אם פעם יקום בית ספר לרוקנרול (אני מקווה שלא. רוק הוא לא כוס מיץ רימון שמוגש במסעדה מצוחצחת. רוק הוא לשתות מים מברז מאחורי הבניין, או להישאר צמאים) – כדאי להקדיש שיעור לדרך בה לו ריד שר את השיר הזה.

השיר נגמר באיזשהי התפרעות. זה חשוב, כי אמנות לא עוסקת בלהכניס סדר בדברים אלא בפירוק סדר. בהליכה בצד הפראי. אמנות היא געגועים לתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. לכן, אגב, אלבום הנויז "מטאל מאשין מיוזיק" של ריד הוא יצירתו המרשימה החשובה ביותר. לכן, עוד אגב, המשמעות היותר עמוקה של יצירות מוסיקה שלכאורה עוסקות בבנייה, בהכנסת סדר, כמו "וריאציות גולדברג" של באך היא למעשה הריסת סדר, הריסת ניקיון. לכן, עוד אגב, ואני יודע שזו דוגמה מזעזעת, יתכן וסיפור המבול בתנ"ך היא יצירת האמנות השניה. המפץ הגדול הוא יצירת האמנות הראשונה.

אני לא מסוגל להמשיך מכאן. קנו זר פרחים והמשיכו בעצמכם.