ארכיון חודשי: אוקטובר 2019

אור על גיבור

1. הלהקה היחידה שאלוהים מחזיק בחדרים שלו את כל התקליטים שלה היא להקת KISS. לא הביטלס, לא הולווט אנדרגראונד. כל פעם שאלוהים מתוך ייאוש רוצה להטביע עצמו בדמעות של ניק קייב, הוא שם שיר של Kiss על הפטיפון. חיים ויץ (ג'ין סימונס) הבסיסט של הלהקה וחברים שלו עושים עכשיו סיבוב פרידה בעולם. "העולם יהיה מקום עצוב יותר בלעדיהם" נכתב ב"רקורד קולקטור". הם ידעו שעדיף למלא את המזוזות שתקועות במשקופי דלתות בקוקה קולה מאשר במגילת קלף. זה מרענן יותר. כשאראיין את בוב דילן, השאלה הראשונה שאשאל אותו תהיה: "כמה תקליטים של Kiss אתה מחזיק?". אני גם מתכנן לגנוב את הציור "מונה ליזה" של דה וינצ'י, לצבוע את פני האישה שבציור בלבן / אדום / שחור, כפי שפול סטנלי זמר Kiss צובע את פניו, ולהחזיר את הציור למוזיאון. אתם יודעים שאני לא משקר בכתיבה. אני גיבור גדול במילים.

2. אני לא אוהב את השירים של יהודה עמיחי. אני מאוד אוהב את השירים של דויד אבידן. אבידן נראה לי כמי שעומד על המעקה של גג כולבו שלום, מרים זרועו ונוגע בשמיים, אבל מזווית עינו רואה את המדרכה שליד כולבו שלום וחושב לקפוץ או לא. עמיחי נראה לי כמי שעומד על המדרכה למרגלות בניין כולבו שלום מרים זרועו ונוגע בשמיים – הוא משורר גדול – אבל גם מתבונן במדרכה ושואל עצמו האם להשתרע עליה. וזה ההבדל הגדול ביניהם. וכעת אני מגיע לאלבום ישן של לו ריד: "להתבגר בפומבי". לשיר… אבל רגע, לפני שאני עובר לניו יורק, אני רוצה עוד להישאר בישראל. בעצם ליצירת מופת ישראלית "חמישייה לקלרינט ולכלי קשת" של פאול בן חיים. המלחין הזה (1897-1984) שכחייל במלחמת העולם הראשונה כמעט נהרג בהתקפת גז, והלך בסוף המלחמה ברגל מאות קילומטרים חזרה לביתו במינכן, עלה לארץ ב-1933. כדי להקשיב ליצירה אותה חשב לשיא כתיבתו האורטוריה "יורם" היו צריכים לחכות עד 2013. סרט דוקומנטרי עליו תמצאו ברשת. החמישייה לקלרינט היא יצירת מופת. מתחילה בזעקה ייאוש / קריאה לעזרה של הקלרינט. זו יצירת מופת, כי בעומק בלתי רגיל וביופי נדיר המלחין מציג את אחת השאלות הכי קשות שאנשים רגישים לא יכולים להתעלם ממנה: איך, והעיקר מדוע, בעולם כזה מחורבן כמו עולמנו ישנם גם אירועים / מצבים / פינות יפהפיות. ומדוע זה כך. מי מחליף לפחות פעם בשבוע את הפרחים ליד מצבות בתי קברות. אלה לא רק בני משפחה וחברים. אלה הם איש זקן וצולע או נער צעיר ובריא שהשד יודע מהיכן הם באו. והעיקר – היצירה הזו של בן חיים מעוררת תיאבון להקשיב ליצירות נוספות שלו. האם שם יש פיתרון לשאלה הגדולה הנ"ל? ואולי צודקת הזונה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב שאמרה לי: " הכל שטויות. העיקר שעומד לך ושתשלם לי בסוף".

נכנעתם? אז נחזור לאלבום של לו ריד. הוא יצא ב-1980. הוא לא סתם אוטוביוגרפי. הוא אוטוביוגרפי בריבוע. השיר הראשון "איך אתה מדבר עם מלאך". השורות הפותחות הן: "בן שמקולל באמא מזדקנת / באמא ממורמרת / או באבא חלש שמזייף חיוכים / איך נער כזה מדבר עם הנערה הכי נחמדה / מה הוא אומר לה בהתחלה / איך הוא מתגבר על הבושה". תקשיבו איך ריד שר: בכל שורה, בעצם בכל מילה, קולו נע בין מחנק לכמעט בכי. ופתאום יש בקיר הפסקונת. השיר לובש סגנון רוק כבד, עם טיפת סולו גיטרה שמתאים לרוק כבד. לכן אל תתפלאו שבסוף ימיו ריד משתף פעולה עם הרוקיסטים הכבדים "מטאליקה" באלבום "לולו". אני יודע שכמה מכם חושבים שטיעונים כאלה מעידים שההיגיון מתהפך בקברו. אבל תזכרו שאני לא מאמין במוות. בקבר. אני מאמין בהתחלות ולא בסופים. מיד אחרי הסולו הזה מחיאות כף, שירה שנדמה שהיא לא לעניין, ושוב בכי, והנה צעקה, הקצב הולך וגובר, והלהקה שרה "How How how" ("איך איך איך"). אני חושב שריד הכניס את מחיאות הכפיים הנ"ל כי מה שהעסיק אותו איך ומדוע להעלות בפני קהל רגעים מביכים בחייו. עד לאן לכתוב שירים כל כך אישיים. זוכרים את השיר: "להרוג את הילדים שלכם" – מתוך אלבום המופת שלו "סאלי לא יכולה לרקוד", שיר שמספר על טיפול בהלם חשמלי שהוריו הכריחו אותו לעבור. אם פעם יקום בית ספר לרוקנרול (אני מקווה שלא. רוק הוא לא כוס מיץ רימון שמוגש במסעדה מצוחצחת. רוק הוא לשתות מים מברז מאחורי הבניין, או להישאר צמאים) – כדאי להקדיש שיעור לדרך בה לו ריד שר את השיר הזה.

השיר נגמר באיזשהי התפרעות. זה חשוב, כי אמנות לא עוסקת בלהכניס סדר בדברים אלא בפירוק סדר. בהליכה בצד הפראי. אמנות היא געגועים לתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. לכן, אגב, אלבום הנויז "מטאל מאשין מיוזיק" של ריד הוא יצירתו המרשימה החשובה ביותר. לכן, עוד אגב, המשמעות היותר עמוקה של יצירות מוסיקה שלכאורה עוסקות בבנייה, בהכנסת סדר, כמו "וריאציות גולדברג" של באך היא למעשה הריסת סדר, הריסת ניקיון. לכן, עוד אגב, ואני יודע שזו דוגמה מזעזעת, יתכן וסיפור המבול בתנ"ך היא יצירת האמנות השניה. המפץ הגדול הוא יצירת האמנות הראשונה.

אני לא מסוגל להמשיך מכאן. קנו זר פרחים והמשיכו בעצמכם.