הענן של אורנן

כאן גשם. הברקים בשמיים דומים לחוטי צמר מהם המלאכים סורגים כפפות צמר לאלוהים. לא מפני שקר לו, אלא מפני שהוא רוצה להסתיר את כתמי הדם שעל כפות ידיו.
ויש לו מה להסתיר.

יוסי בבליקי שאל אותי איך אני מסתדר עם אותיות דפוס בבלוג שלי. אני לא מסתדר. הן ישרות מדי, תעשייתיות מדי, דומות מדי אחת לשניה, שורות שורות שמזכירות מסדר צבאי. ואת השירות הצבאי שלי אני מנסה לשכוח. "הצבא" כתב המשורר האמריקאי גרגורי קורסו, "אוהב לקטום את חרטומי נעליו בשברים של נוער לירי".

יש לי כתב יד מאוד יפה אבל מאוד לא קריא.

גם רוב המוסיקה שאני אוהב מאוד יפה, אבל מאוד לא קליטה. עמית שהם, שהיה עורך שלי במקומון התל אביבי של "מעריב" אמר לי שהוא חושב שהלהקות אודותיהן אני כותב / מצרף משפטים הן המצאה שלי. "הדמיון שלך דופק חזק אבל הטקסטים שלך דפוקים" – הוא אמר. עמית היה מהברקים הבודדים שהאריכו / העריכו את הפתיל הקצר שלי.

ראיתי פעם שדה כותנה מוזנח. רוח שיחקה בתוכו. גם יצורים אפורים עם זנבות. ציפורים לפעמים נחתו. לכל ציפור יש שם שבני אדם נתנו לה. אז הבנתי מה פירוש להזדקן. או מה פירוש לקרוא לעורבים ולומר להם שאהיה ארוחה בשבילם.

הייתי אז בן עשרים וחמש או שש. כבר אז היה לי מה להסתיר. לעורבים יש סבלנות. גם לאלה שאורבים להשתלט על אוסף הספרים והתקליטים שלי. בסרט הישן "המסעדה של אליס" בכיכוב ארול גטארי, בנו של זמר העם וודי גטארי, ישנה סצנה אמיתית: וודי שוכב גוסס, מוקף חברים, אחד מהם הוא זמר העם פיט סיגר שר משיריו. על המיטה לצד וודי יושבת האישה שלו. לא אומרת מילה. מדי פעם מחליפה את הסיגריה שוודי מעשן בסיגריה חדשה. אבל המבט האוהב שהיא נועצת בו חזק יותר מכל סידור אפשרי של אותיות האלף בית. כך ארצה לסיים את חיי. כשהבחורה שאני אוהב כך מביטה בי. אני מעשן מלבורו.

את ההקדמה הענקית הזו אני משדך ליצירות של נתי אורנן. אתם זוכרים אותו: הוביל את ההרכב "גוטל בוטל". היה מבקר התיאטרון של "עכבר העיר". זמר להקת "פנינת המזרח" – מופע פרודי אבל מלא רוח פרצים והתפעלות בסגנון הזמר הים תיכוני. מורה למשחק. כותב. אופנוען שמסכן עצמו כי הגלגלים של האופנוע שלו על הכביש, אבל תוך כדי הראש שלו עובד (עובד, לא אובד) בעננים. יש לו דיסק חדש – "העולם הזה". הקישו בגוגל "נתי אורנן". מסטרפיס. מסטרפיס כי אורנן בעזרת הפקה חדה ועיבודים של גיל סמטנה שיודעים להגיש לחנים מעניינים, נגינה חדה, טקסטים לא סתמיים, הפקה ועיבודים שנגיעה עדינה, ממושכת בלחי של אדם מרגשת יותר מחיבוק חזק, ארוך מלא ביללות ונהמות. הדיסק הוא משולש חד, נדיר כמו לגלות שבחצר ביתך גרים תנים, משולש שצלע אחת שלו היא בדידות קשה, צלע שניה היא שנאה לבניינים שהורסים את השמיים והשדות, והצלע השלישית היא תקווה שהמצב ישתנה. השפיץ במפגש צלעות אלה הוא אזמל מנתח מוח. מנתח לב. דג החרב.
–

גרינפילדס

תהרגו אותי בסימטה מוארת. תהרגו אותי בסימטה חשוכה. לפני כניסה ל"צימר" או ל"בארבי". על הגדר בעזה. על גדת הירקון. אבל בשום פנים ואופן לא ארצה למות בבית חולים. לא רוצה קירות סביבי. כעת, לאלה מכם שתמיד רוצים הקשרים מוזיקליים בבלוג הזה, תקשיבו ליצירה של מוריס ראוול "קיברו של קופרן". מוריס כתב אותה לזכר חבריו שנהרגו במלחמה. אני ממליץ על ביצוע נהדר של הפסנתרנית אנג'לה יואיט.

ובכן, אז איפה לשכב / לשבת?

כבר סיפרתי באחד הפוסטים איך הסופר א.ב. יהושע "מצא" אותי יושב קורא ספר בפתח אם.פי רמת-גני. אמר: "זה יפה שאתם קוראים ספרים. אבל צאו לשדות. לשיחים, לפרחים, לעצים שאינם עומדים מבוישים לצד כבישים סואנים".

המשורר עודד פלד גר בצפון הרחוק. לא בצפון תל אביב. בצפון הרחוק מאוד. בין הרים ובין גבעות רחוק ממקום בו טסה הרכבת. ספרו החדש בהוצאת "עמדה" – "קשובים לציפור העולם" – הוא פורץ קירות. מחזיר כבישים למה שקדם להם: צמחייה צמחייה צמחייה פראית. רוח שגורדי שחקים לא שוברים אותה.

קראו שיר שלו:

"אור בחצר. עדיין אור. / צללי כיסופים קרבים / והולכים, ממשמשים / ובאים דמדומי / ערביים // ציפורים אחרונות / מצויצות, נאספות / אלי עץ לשנת / ישרים. עוד מעט / תגיח רוח גדולה / ובשומה / לסתור שער / עשב בגינה / והחצר תעטה / כותנת לילה / חרישית // בשעת טרם כוכב / וסהר בואכה / שערי תפילה / ישכב הלך / להינפש".

לא פה המקום לערוך השוואות עם שיריו המוקדמים של פלד. הוא הוציא לא מעט ספרי שירה. תרגם לא מעט ספרים, למשל של ג'ק קרואק, וולט ויטמן, אלן גינזברג. די אם אומר שהוא למד במשך השנים להקשיב למחיאות כפיים של עלים. עלים של שיח, של עץ. אני חושב שהוא בעיצומו של מסע ארוך, קשה, של פיתוח יכולת לשמוע קול עלה נושר. להבדיל בין קול שמחה של פרח נפתח, לבין אנחת כאב של פרח נובל. ותאמינו לי (וגם לו) שלשמוע קולות כאלה במאה העשרים והאחת זה מאוד נדיר.

"אני נמצא עכשיו בפריז, אבל שמעתי הבוקר את הלמות העקבים הגבוהים של הבחורה שאני אוהב, שגרה בקנדה. אני פוחד שהיא מתרחקת ממני" – כתב לאונרד כהן. או מישהו אחר ששכחתי את שמו.

תיראו. אני לא טמבל. אני מודע לזה שאני כותב / מצרף משפטים מאוד יפה. אם זה טוב או רע אפשר להתווכח. כתיבה / צירוף משפטים בשבילי זה כמו לגלות תמונה של יפה של אלביס במזבלת חירייה. וחוץ מזה הטקסטים שלי הם טביעות הרגליים שהשארתי בדרכי להשתרע בשדות. אבל לעזאזל, אף אחת לא שוכבת לידי.
–