גרינפילדס

תהרגו אותי בסימטה מוארת. תהרגו אותי בסימטה חשוכה. לפני כניסה ל"צימר" או ל"בארבי". על הגדר בעזה. על גדת הירקון. אבל בשום פנים ואופן לא ארצה למות בבית חולים. לא רוצה קירות סביבי. כעת, לאלה מכם שתמיד רוצים הקשרים מוזיקליים בבלוג הזה, תקשיבו ליצירה של מוריס ראוול "קיברו של קופרן". מוריס כתב אותה לזכר חבריו שנהרגו במלחמה. אני ממליץ על ביצוע נהדר של הפסנתרנית אנג'לה יואיט.

ובכן, אז איפה לשכב / לשבת?

כבר סיפרתי באחד הפוסטים איך הסופר א.ב. יהושע "מצא" אותי יושב קורא ספר בפתח אם.פי רמת-גני. אמר: "זה יפה שאתם קוראים ספרים. אבל צאו לשדות. לשיחים, לפרחים, לעצים שאינם עומדים מבוישים לצד כבישים סואנים".

המשורר עודד פלד גר בצפון הרחוק. לא בצפון תל אביב. בצפון הרחוק מאוד. בין הרים ובין גבעות רחוק ממקום בו טסה הרכבת. ספרו החדש בהוצאת "עמדה" – "קשובים לציפור העולם" – הוא פורץ קירות. מחזיר כבישים למה שקדם להם: צמחייה צמחייה צמחייה פראית. רוח שגורדי שחקים לא שוברים אותה.

קראו שיר שלו:

"אור בחצר. עדיין אור. / צללי כיסופים קרבים / והולכים, ממשמשים / ובאים דמדומי / ערביים // ציפורים אחרונות / מצויצות, נאספות / אלי עץ לשנת / ישרים. עוד מעט / תגיח רוח גדולה / ובשומה / לסתור שער / עשב בגינה / והחצר תעטה / כותנת לילה / חרישית // בשעת טרם כוכב / וסהר בואכה / שערי תפילה / ישכב הלך / להינפש".

לא פה המקום לערוך השוואות עם שיריו המוקדמים של פלד. הוא הוציא לא מעט ספרי שירה. תרגם לא מעט ספרים, למשל של ג'ק קרואק, וולט ויטמן, אלן גינזברג. די אם אומר שהוא למד במשך השנים להקשיב למחיאות כפיים של עלים. עלים של שיח, של עץ. אני חושב שהוא בעיצומו של מסע ארוך, קשה, של פיתוח יכולת לשמוע קול עלה נושר. להבדיל בין קול שמחה של פרח נפתח, לבין אנחת כאב של פרח נובל. ותאמינו לי (וגם לו) שלשמוע קולות כאלה במאה העשרים והאחת זה מאוד נדיר.

"אני נמצא עכשיו בפריז, אבל שמעתי הבוקר את הלמות העקבים הגבוהים של הבחורה שאני אוהב, שגרה בקנדה. אני פוחד שהיא מתרחקת ממני" – כתב לאונרד כהן. או מישהו אחר ששכחתי את שמו.

תיראו. אני לא טמבל. אני מודע לזה שאני כותב / מצרף משפטים מאוד יפה. אם זה טוב או רע אפשר להתווכח. כתיבה / צירוף משפטים בשבילי זה כמו לגלות תמונה של יפה של אלביס במזבלת חירייה. וחוץ מזה הטקסטים שלי הם טביעות הרגליים שהשארתי בדרכי להשתרע בשדות. אבל לעזאזל, אף אחת לא שוכבת לידי.

סגור לתגובות.