ארכיון חודשי: דצמבר 2019

תופים ומחלות

במעבר חצייה שני אנשים חולפים אחד על פני השני. הם לא שמים לב אחד לשני. המילים "לא שמים לב" רציניות מאוד. את המראה הזה בטח ראיתם עוד ועוד. כך ניראה הגיהינום. בפתחו, אם תגיעו לשם, יקבלו אותכם רקדנים רוקדים במרץ בלי מוזיקה. הרקדנים רוקדים איש איש לבדו. בלי בני / בנות זוג. כך ניראה הגיהינום. ייתכן ותינתן לכם הזדמנות לברוח משם, לשוב לארץ החיים. אני חושב שבכך עוסק הקונצ'רטו לוויולה ותזמורת של המלחין האנגלי וויליאם וולטון (William Walton). מת ב-1983, בן שמונים. את הקונצ'רטו כתב ב-1929. מבקר המוסיקה אריק בלום כתב אז: "הצעיר הזה נולד גאון". תוכלו לשמוע אותו ביוטיוב. אחד הביצועים המעולים שלו הופיע בדיסק חדש של הוויולן נילס מונקמייר עם הסימפונית במברגר. המנצח: מרקוס פושנר. בחברת "סוני".

אחד מנגני הוויולה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית אמר לי: "נגן וויולה שלפחות מחשבת התאבדות אחת לא עברה במוחו שלא ייגע בקונצ'רטו הזה".

ישנם אפילו כנרים שלקחו וויולה ליד כדי לבצע את היצירה. נייג'ל קנדי אחד מהם.

בתצלום למטה הוויולן נילס מונקמייר.

נו, איך אני ממשיך מפה?

יותר קל לי להתחיל עם מילים מאשר עם בחורות. כי למילים לא אכפת שאני נראה זוועה ומשעמם. הן גם יודעות שכל כך מעט אנשים (קוראים) רואים איך הן יוצאות איתי. הן לא פוחדות ממני כי אני ביישן. לפעמים נרדם בשעת מעשה. לפעמים, ואלה הרגעים הכי מדליקים ביחסים בנינו, הן פותחות בריקוד. אבל במקום בתופים ומחולות, הריקוד שלהן מלא בתופים ומחלות. תקראו.


איכה והחמאה

"לאלוהים אין הסבר למה קורה מה שקורה. אז אולי לשטן יש?" – דגלאס פ. מ"מוות ביוני".

הפסיכיאטר שעוזר לי לגמור את התקפי החרדה שלי עובד עם מוסיקה. עכשיו אנחנו עובדים עם האלבום החדש "דיאמון" של Mayhem. להקת דת' מטאל נורווגית ומטריפה. מסורים, שרשראות, ציאניד, שמן רותח. הוא אומר לי להתרכז איך הבסיסט של הלהקה מנגן. באמת שהמוסיקה הספידית פותחת התהום של הלהקה על סף התפרקות לכל מיני כיוונים, ורק נגינת הבס מחזיקה את כל העסק יחד. עושה הפסקות בטירוף. מי שאומר שטירוף לא מעניין, כי הרי מכונה מקולקלת לא מעניינת, שיבין שבן אדם הוא לא מכונה. וגם מעניין לחקור למה מכונה התקלקלה ואיך לתקן אותה. ואותו.

הרופא אומר: "תקשיב ותלמד שאפשר למנוע התפרקות. לעצור טירוף. גם אתה יכול לעשות לעצמך את זה". אני מקשיב. כעת אני באולפן. עובד על דיסק בו נערים בני 12-13 קוראים על רקע מוסיקת נויז ישראלית קטעים מ"קרמטוריום". מכבשן האש. רעיון שגנבתי מ"שירת הנערים" של שטוקהאוזן שסימפל פסוקים מספר "דניאל" – "שירת הנערים מתוך כבשן האש". אתם יודעים שעבור נערים רבים לשהות במנזר עם נזירים מבוגרים זה היה לגור בכבשן.

גם כי בתקופה מסוימת עשיתי בייביסיטר לילד ממשפחה דתית. האבא ביקש ממני לקרוא לילד מהתנ"ך עד שהילד יירדם. לא רק שעשיתי את זה וקיבלתי כסף טוב, אלא בחרתי פסוקים רצחניים. כמו מה שנעשה לנביאי הבעל. הקול שלי רץ וגבה עד לצריחה. דת' מטאל. בעצם דת מטאל. הילד, שכיום הוא מבוגר ופוליטיקאי מפורסם באחת מסיעות הימין, אולי הפך למשהו "בזכות" הדת מטאל שלי.

מי מעז להגיד שקובי לא משפיע? הכל כבר פה. אנחנו אנשים שעל המעיל שלהם תפור לא טלאי צהוב, אלא עלה שלכת צהוב. אני טקסט פוליטי. הרופא שלי קצת מוזר. הוא אוהב לצטט משפט של מרלון ברנדו: "אם אין חמאה אפשר להשתמש בקליפות של תפוחי אדמה".

בסוף הפוסט הזה תצלום עטיפת הדיסק החדש של "מייהם". תוכלו להשיגו ב"אוזן השלישית". גם הויניל בדרך. מה אומרת לכם נגינת הבסיסט פה? בחנות "האוזן השלישית" מבחר יפה של להקות דת' מטאל ודארק מטאל. אלה שני סוגים שונים. אורי, מצוות המוכרים, שמוכר יותר כבסיסט של "אורפנד לנד", תמיד מוכן לעזור לכם לבחור מהמיטב שבשני הסגנונות ולומר לכם מה ההבדל ביניהם. ואיזו להקה מביניהם תופיע בקרוב בישראל. והן באות לפה. גם לספר לכם על עלילות "בורזום" ב"מייהם". אני חושב / שומע שלכמה מהזמרים בלהקות אלה ביצועים קוליים מרתקים, נוגעים בתחתיות הנשמה, הרבה יותר מהפוסט לאונרד כהנים והניק קייבים. פיתחו את התנ"ך. קיראו את ספר "איכה". דת מטאל. זה טקסט פוליטי. הקול כבר פה.

גחליליות

עוד ועוד אומרים לי שלא מסתדרים עם הטקסטים שלי. טוענים שאני מעביר משפטים מהמוח לבלוג על גב משאיות של 12 טון. שמספיק אם אעביר משפטים בעזרת קורקינט. אז שוב אני אומר ש:

אני חושב שמוסיקת רוק היא אמנות. אני חושב שכתיבה / צירוף משפטים עליה יכולה להיות אמנות. קיראו את עיתונאי הרוק האמריקאים ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, סקוט כהן, את האנגלים פול מורלי, טוני פרסונס, דון ווטסון, סנדי רוברטסון מ"סאונדס" שנתן לי את פסלון הגורילה שבתצלום למטה. את הישראליים רון מיברג, גידי אביבי, גון בן ארי (רשימה חלקית) – ותבינו. קיראו במיוחד את אורן אדר בורלא. בבלוג של חנות "האוזן השלישית" תמצאו ראיון של אורן עם סטיב קילבי מלהקת "The Church" ותראו. או שתחפשו את ההוצאה המחודשת של הדיסק "פלונטר" של פורטיס. אורן כתב שם מאמר עמוק עמוק ורצוף דמיון מסעיר. גם בחוברות העתיקות של ירחון המוסיקה "ווליום" יש מאמרים יפי תואר שלו. אורן גם מהעובדים הבכירים בחנות "האוזן". זה האיש שדומה לפרנק זאפה.

בקשר לקובי: אף פעם לא רציתי לכתוב טוב. להיות אמן. רציתי לעשות כתבות אחרת. הכתיבה בעברית על מוסיקה, פרט לכותבים בודדים, נעה בין הפסלים המאובקים מיושן של סטרייטיות, פאקינג ניו ג'ורנליזם (חקייני רון מיברג, שחושבים שאם דוחפים את המילה "אני" לרשימה שלהם יהפכו למיברג), וקבוצת "חנק" – ראשי תיבות "חקייני נסים קלדרון". אלה ששמים בפניכם טקסט כמו: "הקשיבו איך ערן צור שר את המילה 'אהבה'. הוא מותח את ההברה האחרונה: אהההה. אבל, וזה מה שחשוב, כל פעם שהוא שר את המילה הזו הוא משמיע עם גיטרת הבס שלו את הצליל הנמוך ביותר. כך הוא אומר שבעצם אהבה היא נפילה לבור. לתהום. למקום הנמוך ביותר".

כבר טענתי פעם ועוד פעם שכתיבה ראויה בגוף ראשון היא להוריד את כל הבגדים, להיכנס עירום לים ולצעוד רחוק רחוק. מעבר לאופק. זה כל כך מרגש לראות ערימת בגדים עזובים על חוף ים בשעת לילה. כתיבה לא ראויה בגוף ראשון ("אני") היא להסיר את הבגדים כדי להשוויץ בקעקועים שלך, בגודל הזין, או ביפי השדיים. כתיבה ראויה היא לספר איך אתה יוצא לרחוב כששרידי מישחת גילוח על פניך כדי שאנשים יחשבו שזיינו אותך וגמרו לך על הפנים. כתיבה אישית לא ראויה היא לספר איך אמא שלך ניגנה כל בוקר בכינור פרטיטה של באך שמזכירה לך איך מסתיים אלבום של "רדיוהד".

לא הייתה לי בעיה להכניס את הטקסטים שלי לאיזה שהם עיתוני נייר. אבל אז היו עוטפים בהם דגים. לעומת זה, בבלוגים הם נשארים בקול הדרם. מצאו וקראו מה שכתבתי / צרפתי משפטים על הזמרות ג'ודי סיל ולוסינדה ויליאמס. אני גאה בטקסטים האלה. הם שתי גחליליות. או יהלומים מזויפים.