גחליליות

עוד ועוד אומרים לי שלא מסתדרים עם הטקסטים שלי. טוענים שאני מעביר משפטים מהמוח לבלוג על גב משאיות של 12 טון. שמספיק אם אעביר משפטים בעזרת קורקינט. אז שוב אני אומר ש:

אני חושב שמוסיקת רוק היא אמנות. אני חושב שכתיבה / צירוף משפטים עליה יכולה להיות אמנות. קיראו את עיתונאי הרוק האמריקאים ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, סקוט כהן, את האנגלים פול מורלי, טוני פרסונס, דון ווטסון, סנדי רוברטסון מ"סאונדס" שנתן לי את פסלון הגורילה שבתצלום למטה. את הישראליים רון מיברג, גידי אביבי, גון בן ארי (רשימה חלקית) – ותבינו. קיראו במיוחד את אורן אדר בורלא. בבלוג של חנות "האוזן השלישית" תמצאו ראיון של אורן עם סטיב קילבי מלהקת "The Church" ותראו. או שתחפשו את ההוצאה המחודשת של הדיסק "פלונטר" של פורטיס. אורן כתב שם מאמר עמוק עמוק ורצוף דמיון מסעיר. גם בחוברות העתיקות של ירחון המוסיקה "ווליום" יש מאמרים יפי תואר שלו. אורן גם מהעובדים הבכירים בחנות "האוזן". זה האיש שדומה לפרנק זאפה.

בקשר לקובי: אף פעם לא רציתי לכתוב טוב. להיות אמן. רציתי לעשות כתבות אחרת. הכתיבה בעברית על מוסיקה, פרט לכותבים בודדים, נעה בין הפסלים המאובקים מיושן של סטרייטיות, פאקינג ניו ג'ורנליזם (חקייני רון מיברג, שחושבים שאם דוחפים את המילה "אני" לרשימה שלהם יהפכו למיברג), וקבוצת "חנק" – ראשי תיבות "חקייני נסים קלדרון". אלה ששמים בפניכם טקסט כמו: "הקשיבו איך ערן צור שר את המילה 'אהבה'. הוא מותח את ההברה האחרונה: אהההה. אבל, וזה מה שחשוב, כל פעם שהוא שר את המילה הזו הוא משמיע עם גיטרת הבס שלו את הצליל הנמוך ביותר. כך הוא אומר שבעצם אהבה היא נפילה לבור. לתהום. למקום הנמוך ביותר".

כבר טענתי פעם ועוד פעם שכתיבה ראויה בגוף ראשון היא להוריד את כל הבגדים, להיכנס עירום לים ולצעוד רחוק רחוק. מעבר לאופק. זה כל כך מרגש לראות ערימת בגדים עזובים על חוף ים בשעת לילה. כתיבה לא ראויה בגוף ראשון ("אני") היא להסיר את הבגדים כדי להשוויץ בקעקועים שלך, בגודל הזין, או ביפי השדיים. כתיבה ראויה היא לספר איך אתה יוצא לרחוב כששרידי מישחת גילוח על פניך כדי שאנשים יחשבו שזיינו אותך וגמרו לך על הפנים. כתיבה אישית לא ראויה היא לספר איך אמא שלך ניגנה כל בוקר בכינור פרטיטה של באך שמזכירה לך איך מסתיים אלבום של "רדיוהד".

לא הייתה לי בעיה להכניס את הטקסטים שלי לאיזה שהם עיתוני נייר. אבל אז היו עוטפים בהם דגים. לעומת זה, בבלוגים הם נשארים בקול הדרם. מצאו וקראו מה שכתבתי / צרפתי משפטים על הזמרות ג'ודי סיל ולוסינדה ויליאמס. אני גאה בטקסטים האלה. הם שתי גחליליות. או יהלומים מזויפים.

סגור לתגובות.