ארכיון חודשי: ינואר 2020

סמים רגליים

אחד הקטעים הכי מרגשים בסרט "שמים שרוטים של גלויה" של חן שיינברג על "נושאי המגבעת" קורה כשישי אדר מספר על נער שאמר לו: "אתם מדברים בקול רם על מה שאני חושב". המשורר אברהם שלונסקי אמר "כל אדם הוא משורר. אבל ישנם כל כך הרבה משוררים אילמים". להגיד בקול רם. חלמתי שאנשים יגידו על הבלוג שלי מה שהנער אמר לישי. זה קרה. הם הבינו שיותר מאשר על מוסיקה, "קרמטוריום" מדווח על איש שמתפרק מבחינה נפשית וגופנית. בלוגים על מוסיקה יש כמו כוכבים. בלוגים על אירועים נפשיים / גופניים ללא צלילים – הרבה פחות.

לעיתים דחופות אני מכניס את המילים "מזרק", "מכור", "נרקומן". לפעמים בצורה ישירה. לפעמים בצורה נסתרת. במילים כמו "Gun Club", להקת "קודאין", "לו ריד", "מריאן פייתפול".

למה?

ובכן, אני, שמאחוריי קילומטראז' רב של התנסויות בסמים, חושב שהסם הכי חזק הוא המציאות היומיומית. לא זו החלומית. לא זו ההזייתית. המפגש המחכך עם המציאות יכול לגרום לאושר ענק ומצד שני לבומבה בביצים. אני מכיר אנשים שלמשל, שימוש בל.ס.ד. גרם להם להיוולד מחדש. אבל אני חושב שמי שחי כשעיניו, אוזניו, ליבו ושיכלו פקוחים עד למקסימום יכול להיוולד מחדש כל יום. אני יודע שזה לא קל. קל יותר לבוא לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ולקנות מנת סם. וזה קל. את/ה צריך/ה רק כסף וסבלנות לגלות את הפושרים. או לפתוח את הרגליים לאנשים הנכונים. הם רבים כמו כוכבים. בהם אפשר לגעת. כמובן שבלילות יותר קל לראות אותם. החוכמה להתחכך במציאות. גם לשנות אותה. לפחות לנסות. חפשו ברשת את אולריקה מיינהוף.

המורה הגדול קרישנמורטי אמר שהשיטה המקובלת לעשות מדיטציה: כל יום, בשעה קבועה, לשבת, לעצום עיניים ולחשוב על מילה / משפט / דממה / לנשום אחרת וכו' – מוטעית. הדרך הנכונה אמר, היא לפתוח כמה שיותר את העיניים / אוזניים / לב / שכל. ואז, לפתע, בשעות לא קבועות, בימים לא קבועים, במפתיע משב רוח פיראית שמגיחה בלי התראה מאי-מקום, זה יקרה. "מדיטציה אי אפשר להזמין / לתכנן מראש".

את כל / קול הדברים האלה אמרתי לתלמידי תיכון בכיתה אחת שם הייתי מורה מחליף. מיד אחר כך השמעתי להם את הסונטה האחרונה לפסנתר אופוס 111 של בטהובן, בביצוע הפסנתרן האנגלי הגדול הצעיר פול לואיס. מתוך קופסת "כל הסונטות לפסנתר של בטהובן" שיצאה השנה. ראו תצלום של לואיס למטה.

כמה מהתלמידים אמרו לי אחר כך שראו כוכבים. עם קול רם. זה סימן טוב. תמצאו ברשת ביצועים שלו. אני מקווה שכשתקשיבו לביצוע שלו לסונטה הנ"ל של בטהובן גם אתם תראו כוכבים. אם לא, סימן שאני לא שווה כלום.

פורטיס, שב"כ, כחול לבן

מבצע של השב"כ. להעביר תיקי חשודים מניירת למחשב. מה עושים עם תיקי נייר? שורפים בקרמטוריום. איך לבנות קרמטוריום? מתייעצים עם קובי. ה"קרמטוריום" שלו פועל אחלה כבר עשור. לקחו אותי קשור עיניים למטה שלהם. מרתף. מלא. גודלו כמגרש כדורגל. לתיקי הכי מסוכנים עטיפה כחולה. לפחות מסוכנים – לבנה. כחול לבן. יאיר נתניהו בחר בכוונה את הצבעים. בניתי שם בחצר קרמטוריום. אבל איך להעביר את התיקים מהמרתף למשרפה? השב"כניקים מצאו בתל אביב עובדים זרים – תאילנדים וסודניים. מראה הזוי. תאילנדים וסודניים נושאים תיקים במדרגות ושרים בעברית "סלינו על כתפינו / הבאנו ביכורים". אגב, התיק על רוגל אלפר כל כך כבד, שרק שני עובדים יכלו להרים אותו. לא קיבלתי כסף. קיבלתי תצלום צבעוני שלי שצולם ללא ידיעתי מתוך תיק כחול עלי. תצלום יפהפה. מופיע בסוף הפוסט הזה. למה אני מספר לכם את זה? כי אם כועסים על רמי פורטיס ששיתף פעולה עם פרסומת מסחרית, מה יגידו שיגלו ששיתפתי פעולה עם השב"כ? לפי עיתון "ישראל היום" פורטיס עושה מפירסמות מאות אלפי שקלים. התצלום למטה של קובי יחשוף אותו כעת למאות אלפי קוראי הבלוג שלו. מה רע בלהיות סלב?

נחזור לפירסומות: יותר ויותר משמיעים ב"כאן קול המוזיקה" יצירות אוונגרדיות. למרות שהמונח "מוסיקה אוונגרדית" בלה מזוקן. למשל, ביום שבת, בחמש לפנות ערב, תוכנית שלמה עם יצירות של ווברן, שנברג ולואיג'י דלפיקולה. פעם הן נחשבו לאוונגרד. או כל יום חמישי, בעשר בלילה, תוכנית בשם "מוסיקה לקץ הימים" שכולה מוסיקה חדישה. גם המונח "חדישה" לא מדויק. יצירות של שטוקהאוזן, גוליחוב, לכנמן, לואיג'י נונו, סילבאנו בוסוטי נכתבו לפני עשרות שנים. הן לא קלות להאזנה. לא מתחלקות בקלות לאוזן, לרגש, לשכל. אבל הן מסוגלות להוציא אותכם מהמקום המפנק בו אתם הולכים ונרדמים. שוכבים ונרדמים. הופכים לבטטות. המרתקות שביצירות כאלה ("מומנטה" של שטוקהאוזן, יצירתו הגדולה "אור" הנמשכת שעות, "פלי סלון פלי" של פייר בולז, כל יצירותיו של יאניס קסנאקיס) יהפכו את המיטה שלכם, יזרקו אותכם מהמרפסת, יזרקו את תוך המקרר שלכם, יקלקלו את המזגנים בביתכם – לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. בראשית, וזה נהדר, היה תוהו ובוהו, ויאמר שטוקהאוזן: "יהי אור".

אלאל ורישיון

אחד שיכל לשתוק בחוכמה. גם לדבר בחוכמה. אדם ברוך. אמר לי וזאת פצצת מימן רוחנית: "אם יש לך משהו חשוב להגיד שאחרים לא אמרו אתה מדבר / כותב בפשטות גדולה. קצר. בהיר. הבעיה כשאין לך מה לומר. כשאתה רוצה להסתיר עובדה זו. לא רק מאחרים אלא בעיקר מעצמך. אז אתה פונה לתעלולים. התעלול הראשון הוא סגידה לגוף ראשון. מבקשים ממך לכתוב על קורין אלאל. מה אפשר לומר עליה שלא נאמר? אז אתה מספר כשהיית טירון בצבא הציבו אותך שומר בשער הבסיס. בליל גשם. פתאום באה מכונית בתוכה נהג לידו האלוף רחבעם "גנדי" זאבי. הצדעת ודרשת לראות תעודת קצין. גנדי אמר "כל הכבוד". הוציא משקית ויניל של קורין אלאל רשם על העטיפה "לא ינום ולא ישן שומר ישראל. בברכה, גנדי" ונתן לך. אדם אמר: "הסיפור הזה לא אומר כלום על קורין אלאל. סתם קשקוש. אבל ככותב הרווחת ארבעים מילים. בגישה כזאת תמלא שני עמודים".

"התעלול השני", אמר אדם, "הוא לדחוף בכוח דימויים. השמש כמו, הירח כמו, הרגל כמו, האגרוף כמו, העץ כמו, הנעליים כמו. אולטרה נדיר לגלות כותב בעל יכולת דימוי כשל אלתרמן. או בוריס פסטרנק הרוסי שכתב: 'העננים הולכים כמו שבויים אוסטרים'. התעלול השלישי הוא האוונגרד. קובי, אתה יודע מה זה אוונגרד? ג'ון לנון אמר שאוונגרד הוא תרגום לצרפתית של המילה האנגלית בולשיט".

קיראו את השיר הבא, סך הכל שלוש שורות של מאיה בז'רנו מספרה "אקראיים וחפים". פשוט. טהור:

"שתי ביצים בקן
על אדן חלוני נותרו –
ההורים ויתרו על צאצאים".

לפני כחודש הופיע במועדון "גגארין" קים לארסן שקורא לעצמו "Of the Wand and the Moon". בסוף הפוסט הזה תצלום אלבומו האחרון. את התיאור הכי מוצלח של המוסיקה היפהפייה שלו מצאתי בספר ישן נושן "חסמבה במערות טורקלין" של יגאל מוסנזון:

"לילה אפל וקודר.
אדם אחד עטוף גלימה שחורה עבר במרוצה בסמטאות עד אשר נכנס לבסוף לאחת החצרות. בריצתו הבהולה והנחפזת לא העלה כל רעש ושאון. הוא חמק כצל, בחשאי ובזריזות.
בצעדו בחצר הרחבה מרוצפת אבנים היטה אוזנו והקשיב לעברים, ובהרגישו שאין איש עוקב אחריו, עצר ליד חלון מואר המוגף בתריס והאזין שעה ארוכה לנעשה בפנים החדר. בשמיים זחלו עננים קודרים, שחורים ונמוכים. בדומה למפלצות גדולות וענקיות.
האדם בגלימה השחורה חיפש בכיסיו ואחר מצא את מבוקשו. היה זה פתק קטן ומקופל, והוא העביר את הפתק לחרכי התריס אל החדר המואר פנימה. האיש בגלימה השחורה האזין שניות מספר לנעשה בחדר, ואחר חזר על עקבותיו ונעלם באפלה.
הוא הרגיש כי מישהו שנמצא על הגג הסמוך ועוקב אחריו, מזנק מגג אל גג ואחר קופץ ארצה בנעלי גומי שאינן משמיעות כל רעש".

אבל עכשיו ננסה לטעון משהו הפוך.

ענבל. מעבר לאופק.

לסובב את המפתח. או לבעוט בדלת. או לחדור דרך החלון. או לוותר ולהישאר בחוץ. שתי אפשרויות מפה: להישאר עומדת ליד הדלת או לשבת על מדרגה לידה. לחכות. מישהם עולים במדרגות. שואלים מה את עושה פה. את יכולה לשקר ולהמציא / לסדר צלילים. או צליל אחד קצר או ארוך. את יכולה לומר אמת: "תיראו חלמתי / הזיתי / קיבלתי שדר מאי מקום שבדירה הזאת גר… אני לא חושבת שאני יכולה להגדיר אותו במילים. כי הכי קרוב שאני יכולה לתאר אותו זה שהוא עורך דין. קודם כל שיסכים להקשיב מה יש לי להגיד בצלילים. אחר כך שיתאר לי את כל החוקים בכל / בקול ספרי החוקים שאני יכולה לצפצף עליהם. לשבור אותם. ויגיד לי שמוצא חן בעיניו / באוזניו שאני בכלל לא מתעניינת אם צפוי לי איזשהו עונש / אונס על כך". אלה שעלו במדרגות ושאלו מה אני עושה ליד הדלת, מסתכלים אחד בשני. אני רואה שהם החליטו שאני צפויה ורוצים להגיד "תעזבי את המקום" (את האולפן, את חברת התקליטים שמפיצה את השאלות שלי וכו'). אבל אבל אבל הקולות שלהם נבלעים בגרונות שלהם. הקול שלי חזק יותר. מרשים יותר. נכון יותר. שלא תעזו לומר את המילה "אלוהים". שלא תעזו לתרום כסף לאיזשהו בית כנסת / כנסייה / מסגד / וכו'. אל תחייכו לנזירים / נזירות שחולפים על פניכם. תמשיכו לחכות ולשיר. העירייה מחפשת עובדים שירעילו חתולים. כשיחפשו עובד שירעיל אנשים שיתקשרו אלי. צלבו אותי ובמקום מסמרים השתמשו בסלוטייפ. מי הלשין עלי? עוד אקום לתחייה. נולדתי באבוס. אימי הייתה בתולה. אבא היה משומרי ראשו של המנהיג האיטלקי הפשיסט מוסוליני, עזב אותו כשמוסוליני התחבר עם היטלר. הראש שלי במקום להוציא משפטים מתחברים מוציא זר קוצים. פסלונים שלי נמכרים בירושלים. אבל אני לא הולכת על פני המים אלא על גחלים. אל תיגעו במשיחי. שיערי הקצר, שיערי הקצר, שיערי הקצר.