סמים רגליים

אחד הקטעים הכי מרגשים בסרט "שמים שרוטים של גלויה" של חן שיינברג על "נושאי המגבעת" קורה כשישי אדר מספר על נער שאמר לו: "אתם מדברים בקול רם על מה שאני חושב". המשורר אברהם שלונסקי אמר "כל אדם הוא משורר. אבל ישנם כל כך הרבה משוררים אילמים". להגיד בקול רם. חלמתי שאנשים יגידו על הבלוג שלי מה שהנער אמר לישי. זה קרה. הם הבינו שיותר מאשר על מוסיקה, "קרמטוריום" מדווח על איש שמתפרק מבחינה נפשית וגופנית. בלוגים על מוסיקה יש כמו כוכבים. בלוגים על אירועים נפשיים / גופניים ללא צלילים – הרבה פחות.

לעיתים דחופות אני מכניס את המילים "מזרק", "מכור", "נרקומן". לפעמים בצורה ישירה. לפעמים בצורה נסתרת. במילים כמו "Gun Club", להקת "קודאין", "לו ריד", "מריאן פייתפול".

למה?

ובכן, אני, שמאחוריי קילומטראז' רב של התנסויות בסמים, חושב שהסם הכי חזק הוא המציאות היומיומית. לא זו החלומית. לא זו ההזייתית. המפגש המחכך עם המציאות יכול לגרום לאושר ענק ומצד שני לבומבה בביצים. אני מכיר אנשים שלמשל, שימוש בל.ס.ד. גרם להם להיוולד מחדש. אבל אני חושב שמי שחי כשעיניו, אוזניו, ליבו ושיכלו פקוחים עד למקסימום יכול להיוולד מחדש כל יום. אני יודע שזה לא קל. קל יותר לבוא לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ולקנות מנת סם. וזה קל. את/ה צריך/ה רק כסף וסבלנות לגלות את הפושרים. או לפתוח את הרגליים לאנשים הנכונים. הם רבים כמו כוכבים. בהם אפשר לגעת. כמובן שבלילות יותר קל לראות אותם. החוכמה להתחכך במציאות. גם לשנות אותה. לפחות לנסות. חפשו ברשת את אולריקה מיינהוף.

המורה הגדול קרישנמורטי אמר שהשיטה המקובלת לעשות מדיטציה: כל יום, בשעה קבועה, לשבת, לעצום עיניים ולחשוב על מילה / משפט / דממה / לנשום אחרת וכו' – מוטעית. הדרך הנכונה אמר, היא לפתוח כמה שיותר את העיניים / אוזניים / לב / שכל. ואז, לפתע, בשעות לא קבועות, בימים לא קבועים, במפתיע משב רוח פיראית שמגיחה בלי התראה מאי-מקום, זה יקרה. "מדיטציה אי אפשר להזמין / לתכנן מראש".

את כל / קול הדברים האלה אמרתי לתלמידי תיכון בכיתה אחת שם הייתי מורה מחליף. מיד אחר כך השמעתי להם את הסונטה האחרונה לפסנתר אופוס 111 של בטהובן, בביצוע הפסנתרן האנגלי הגדול הצעיר פול לואיס. מתוך קופסת "כל הסונטות לפסנתר של בטהובן" שיצאה השנה. ראו תצלום של לואיס למטה.

כמה מהתלמידים אמרו לי אחר כך שראו כוכבים. עם קול רם. זה סימן טוב. תמצאו ברשת ביצועים שלו. אני מקווה שכשתקשיבו לביצוע שלו לסונטה הנ"ל של בטהובן גם אתם תראו כוכבים. אם לא, סימן שאני לא שווה כלום.
–

פורטיס, שב"כ, כחול לבן

מבצע של השב"כ. להעביר תיקי חשודים מניירת למחשב. מה עושים עם תיקי נייר? שורפים בקרמטוריום. איך לבנות קרמטוריום? מתייעצים עם קובי. ה"קרמטוריום" שלו פועל אחלה כבר עשור. לקחו אותי קשור עיניים למטה שלהם. מרתף. מלא. גודלו כמגרש כדורגל. לתיקי הכי מסוכנים עטיפה כחולה. לפחות מסוכנים – לבנה. כחול לבן. יאיר נתניהו בחר בכוונה את הצבעים. בניתי שם בחצר קרמטוריום. אבל איך להעביר את התיקים מהמרתף למשרפה? השב"כניקים מצאו בתל אביב עובדים זרים – תאילנדים וסודניים. מראה הזוי. תאילנדים וסודניים נושאים תיקים במדרגות ושרים בעברית "סלינו על כתפינו / הבאנו ביכורים". אגב, התיק על רוגל אלפר כל כך כבד, שרק שני עובדים יכלו להרים אותו. לא קיבלתי כסף. קיבלתי תצלום צבעוני שלי שצולם ללא ידיעתי מתוך תיק כחול עלי. תצלום יפהפה. מופיע בסוף הפוסט הזה. למה אני מספר לכם את זה? כי אם כועסים על רמי פורטיס ששיתף פעולה עם פרסומת מסחרית, מה יגידו שיגלו ששיתפתי פעולה עם השב"כ? לפי עיתון "ישראל היום" פורטיס עושה מפירסמות מאות אלפי שקלים. התצלום למטה של קובי יחשוף אותו כעת למאות אלפי קוראי הבלוג שלו. מה רע בלהיות סלב?

נחזור לפירסומות: יותר ויותר משמיעים ב"כאן קול המוזיקה" יצירות אוונגרדיות. למרות שהמונח "מוסיקה אוונגרדית" בלה מזוקן. למשל, ביום שבת, בחמש לפנות ערב, תוכנית שלמה עם יצירות של ווברן, שנברג ולואיג'י דלפיקולה. פעם הן נחשבו לאוונגרד. או כל יום חמישי, בעשר בלילה, תוכנית בשם "מוסיקה לקץ הימים" שכולה מוסיקה חדישה. גם המונח "חדישה" לא מדויק. יצירות של שטוקהאוזן, גוליחוב, לכנמן, לואיג'י נונו, סילבאנו בוסוטי נכתבו לפני עשרות שנים. הן לא קלות להאזנה. לא מתחלקות בקלות לאוזן, לרגש, לשכל. אבל הן מסוגלות להוציא אותכם מהמקום המפנק בו אתם הולכים ונרדמים. שוכבים ונרדמים. הופכים לבטטות. המרתקות שביצירות כאלה ("מומנטה" של שטוקהאוזן, יצירתו הגדולה "אור" הנמשכת שעות, "פלי סלון פלי" של פייר בולז, כל יצירותיו של יאניס קסנאקיס) יהפכו את המיטה שלכם, יזרקו אותכם מהמרפסת, יזרקו את תוך המקרר שלכם, יקלקלו את המזגנים בביתכם – לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. בראשית, וזה נהדר, היה תוהו ובוהו, ויאמר שטוקהאוזן: "יהי אור".
–