ארכיון חודשי: פברואר 2020

יש לי אחות

"הכניסיני תחת כנפך". זה הקעקוע שהתכוונתי לעשות במקום מוצנע בגופי. אבל זו שורה ארוכה מדי, והמקום ממש קטן. אז הסתפקתי בקעקוע "ביאליק מת". גם מפני שהמקום שם לא פעיל במיוחד.

המבקר מנחם בן סיפר שגילה ברשת מאמר שהראה שביאליק היה מאונן כפייתי. לפי ניתוח הפואמה שלו "הבריכה". אתם מבינים שזו לא בריכת מים אלא של נוזל אחר.

מבקר הרוק גרייל מרקוס אמר שעיתונאי מוסיקה מוכשר מאוד יכול להוכיח שבשירים הכי מפורסמים של "הדלתות" יש צופן שקורא למאזינים להצביע למפלגה הדמוקרטית. אין גבול לדמיון.

"הביאו לי את בעלי הדמיון ולא את המקצוענים" אמר אלברט איינשטיין.

כשחברים שלי רוצים לצחוק ממני הם מסמסים לי הודעות כמו "קובי, כתוב שעיתונאי רוק מוכשר הוא זה שגונב מבית כנסת את כל סידורי התפילה ובמקומם מניח עשרות עותקים מהספר 'צביקה פיק – מלאך או שטן'".

ואם כבר מדברים על מלאכים / מלאכיות, בוא נדבר על אחות. על הרכב בשם "אחות עם פצע" (Nurse with wound). בראשו סטיבן סטפלטון. פועל מ-1978. נולד ב-1957. גר באירלנד. כשהוא מצייר / מעצב את עטיפות הדיסקים / תקליטים שלו הוא משתמש בשם "באב סנטיני". חפשו ברשת.

באחד הקטעים הכי מרגשים בספר "האישה האיטרת" של חתן פרס נובל לספרות האחרון פטר הנדקה (הופיע החודש ב"שוקן") מתוארת אישה זקנה ובודדה בבית חולים, שמושיטה יד ונוגעת בעדינות בציפורן יד אחת של אחת האחיות המטפלות. רק בציפורן של האחות. נסו לשמוע את הצליל הזה. תשתדלו. אתם יכולים אם תתאמצו. זה אחד משני הקטבים במוסיקה של "אחות עם פצע". הקוטב החרישי. הקוטב השני במוסיקה שלו רועש הרבה יותר. לי הוא מזכיר סערה ששוברת חלון חדר בבית חולים. אבל זו לא סערת מזג אוויר. זו סערת נפש של אחד החולים שמסרב להמשיך לשכב במיטה עד מותו או הבראתו, אלא מתנתק מהמכשירים להם הוא מחובר, קם מהמיטה, מרסק את שמשת החלון וקופץ החוצה. החוצה. מוטב למות ברחוב, בשדה, בגן, בחוף ים, בין הגלים, בפתח בניין, לא בחדר בן ארבעה קירות.

המוסיקה של "אחות עם פצע" – יש להם אלבום חדש, תוכלו להזמינו ב"אוזן השלישית" אצל מוטי כהן, נעה בין שני קטבים אלה. מדברת על דלתות סגורות שנפתחות לא בעזרת מישהו מבחוץ, אלא משום שאתם החלטתם לפתוח אותן. להשתחרר. ואם החלון גבוה מדי, בכל זאת תקפצו. החופש ירפא את הרגליים / ידיים / ראש השבורים שלכם. גם את הלב השבור.

כמו אדי

מוסיקאי הרוק הכי מרדן הוא אדי קוקרן. היה (נהרג בתאונת דרכים ב-1960 בן 21) ועודנו. אבל לפני שאני מתעסק איתו אדבר על הסופר פרנץ קפקא.

כשבפעם הראשונה קראתי שקפקא היה צוחק כשקרא בפני מכרים קטעים שכתב, הופתעתי. אחר כך הבנתי.

מה הבנתי?

כעת אחזור לקוקרן.
קוקרן עשה מה שלא הרבה אמנים מעיזים: הוא צחק על עצמו. גם על הרוקנרול. הסתכלו במעט הופעותיו ברשת. הוא מחקה את נענועי הרגליים של אלביס. לפעמים אפילו את החיוך העקום שלו. מי שזועם על הדברים שיקרא את קובץ המאמרים של Creem, עיתון הרוק האמריקאי האגדי. כתבו בו גדולי סופרי / מבקרי רוק אמריקאים: לסטר בנגס, דייב מארש, לני קיי, ריצ'רד וליזה רובינסון, ג'אן יוליצקי, אד ווארד, גרג שאו. בהקדמה נכתב: "מה שמשותף לכל הכותבים פה שהם לא מתייחסים לרוק ברצינות". איך המשפט הזה מסתדר עם מה שגרייל מרקוס, סופר / מבקר רוק כתב בהקדמה לספר "סייקוטיק ריאקשן" של לסטר בנגס: "בנגס היה חד משמעי: בוודאי שמוסיקת רוק היא אמנות".?

אני לא יכול להסביר את זה. אז לא. מה, אי אפשר לחיות עם סתירות / סטירות?

חלק מאיתנו ממשיך לזוז גם אחרי שמאבד את שיווי המשקל הפיזי / הנפשי.
אני חושב שההומור העצמי של קוקרן היה ועודנו אצבע משולשת מול פרצוף האלוהים. אעז יותר: אולי המוות המוקדם שלו היה נקמת האלוהים במרד הזה. אני מקווה שכשקוקרן שכב בבית החולים כשראשו מרוסק, הוא חייך. אז הוא ניצח את אלוהים. אני חושב שזו הירושה הכי חשובה שהשאיר. יותר חשובה משני השירים הנפלאים שלו: "קמאן אבריבאדי" ו"סמרטיים בלוז" אותם תוכלו לראות ולשמוע ביוטיוב. קוקרן הבין שאסור להיות כבד. אני מסתכן ואומר שאפילו ברגעים הכי קשים חיוך קטן, אצבע משולשת, נחרת בוז, הוצאת לשון – הם מרד גדול. ניצחון גדול.

בנעוריי הסתובבתי במערכת עיתון "למרחב" אצל דן צלקה עורך "משא" המדור לספרות. יום אחד נכנס למערכת יורם בורונובסקי, מהכותבים הכי מוכשרים שהארץ הזו ידעה. נכנס עם חיוך גדול. "מה מצחיק אותך?" שאל צלקה. בורונובסקי השיב: "כי קראתי מאמרים ישנים שלי". זה לימד אותי לצחוק על עצמי. זו חוכמה עלובה לצחוק רק על אחרים.

קוזי פאני טוטי, הגיטריסטית של "סרובינג גריסל", הלהקה שג'נסיס פי. אוריג' היה הסולן שלה, שכמעט כל מאמר עליה ציין "להקה נועזת, חצופה, מתקדמת, ממציאת סגנון הנויז ברוק" וכו' וכו', אמרה: "הדבר הכי נועז שעשינו היה לשתות תה בשעה ארבע אחרי הצהריים במקום חמש".

היא מבינה את קוקרן. אתם מבינים?