יש לי אחות

"הכניסיני תחת כנפך". זה הקעקוע שהתכוונתי לעשות במקום מוצנע בגופי. אבל זו שורה ארוכה מדי, והמקום ממש קטן. אז הסתפקתי בקעקוע "ביאליק מת". גם מפני שהמקום שם לא פעיל במיוחד.

המבקר מנחם בן סיפר שגילה ברשת מאמר שהראה שביאליק היה מאונן כפייתי. לפי ניתוח הפואמה שלו "הבריכה". אתם מבינים שזו לא בריכת מים אלא של נוזל אחר.

מבקר הרוק גרייל מרקוס אמר שעיתונאי מוסיקה מוכשר מאוד יכול להוכיח שבשירים הכי מפורסמים של "הדלתות" יש צופן שקורא למאזינים להצביע למפלגה הדמוקרטית. אין גבול לדמיון.

"הביאו לי את בעלי הדמיון ולא את המקצוענים" אמר אלברט איינשטיין.

כשחברים שלי רוצים לצחוק ממני הם מסמסים לי הודעות כמו "קובי, כתוב שעיתונאי רוק מוכשר הוא זה שגונב מבית כנסת את כל סידורי התפילה ובמקומם מניח עשרות עותקים מהספר 'צביקה פיק – מלאך או שטן'".

ואם כבר מדברים על מלאכים / מלאכיות, בוא נדבר על אחות. על הרכב בשם "אחות עם פצע" (Nurse with wound). בראשו סטיבן סטפלטון. פועל מ-1978. נולד ב-1957. גר באירלנד. כשהוא מצייר / מעצב את עטיפות הדיסקים / תקליטים שלו הוא משתמש בשם "באב סנטיני". חפשו ברשת.

באחד הקטעים הכי מרגשים בספר "האישה האיטרת" של חתן פרס נובל לספרות האחרון פטר הנדקה (הופיע החודש ב"שוקן") מתוארת אישה זקנה ובודדה בבית חולים, שמושיטה יד ונוגעת בעדינות בציפורן יד אחת של אחת האחיות המטפלות. רק בציפורן של האחות. נסו לשמוע את הצליל הזה. תשתדלו. אתם יכולים אם תתאמצו. זה אחד משני הקטבים במוסיקה של "אחות עם פצע". הקוטב החרישי. הקוטב השני במוסיקה שלו רועש הרבה יותר. לי הוא מזכיר סערה ששוברת חלון חדר בבית חולים. אבל זו לא סערת מזג אוויר. זו סערת נפש של אחד החולים שמסרב להמשיך לשכב במיטה עד מותו או הבראתו, אלא מתנתק מהמכשירים להם הוא מחובר, קם מהמיטה, מרסק את שמשת החלון וקופץ החוצה. החוצה. מוטב למות ברחוב, בשדה, בגן, בחוף ים, בין הגלים, בפתח בניין, לא בחדר בן ארבעה קירות.

המוסיקה של "אחות עם פצע" – יש להם אלבום חדש, תוכלו להזמינו ב"אוזן השלישית" אצל מוטי כהן, נעה בין שני קטבים אלה. מדברת על דלתות סגורות שנפתחות לא בעזרת מישהו מבחוץ, אלא משום שאתם החלטתם לפתוח אותן. להשתחרר. ואם החלון גבוה מדי, בכל זאת תקפצו. החופש ירפא את הרגליים / ידיים / ראש השבורים שלכם. גם את הלב השבור.

סגור לתגובות.