הפחד, הגשר והנשר

ד. אפשר להתאבד באמבטיה. לא צריך לשוט ללב האוקיינוס ושם לקפוץ למים. לאן אני חותר? למוזיקה של סרגיי פרוקופייב. איך לתאר את המוזיקה של המלחין הרוסי (1891-1953) הזה? ליתר דיוק את מכלול הקונצרטי לפסנתר שלו. על שני הראשונים אמרו "צריך לכבול את המלחין בכתונת משוגעים". מלאו ספל במים, שיפכו אותם לספל ריק. המים לא יכולים לפרוץ לצדדים. כעת שיפכו את המים על הרצפה. ראו איך המים הולכים לצדדים. בלי סדר. לאן שהם רוצים. לא לאן שאתם רוצים. אי סדר, בלגן, הפתעה בכל שניה, הכל אפשרי. ללא גבול. זו המוזיקה שלו. אמנם יש מחשבה מדוקדקת בבלגן, באי סדר שלו, אבל גם במוח של מתנקש אנרכיסטי חכם יש חשיבה מדוקדקת. אני קצת מגזים אבל פחות מיותר. פרוקופייב הוא לא באך או שוברט. לא מפריע לי שיש מבקרים שטוענים שהוא שייך לליגה ב'. הרי הסולן של להקת הפאנק האנגלית "UK Subs" – צ'רלי הארפר, אמר: "מה רע בלהיות בצמרת הליגה השניה? אנחנו לא 'אקדחי המין', 'הקלאש' או ה'ג'אם'". אותי הצניעות של המוזיקה של פרוקופייב מרגשת יותר מהזוהר האולטרה גאוני של באך ובטהובן.

ג. ג'נסיס פי. אוריג' סולנית "סייקיק טי.וי." מתה 14.3.20. נכון. הוא לא ג'ון לנון או דיוויד בואי או פרנק זאפה. לא מפריע לי שיש מבקרים שטוענים שהוא שייך לליגה ב', אבל ג'נסיס הסכימה לגמרי למה שסיפר המלחין האוונגארדי קרלהיינץ שטוקהאוזן: "יש לי תלמיד שיש לו יכולת להעתיק את גופו לכוכבים שמעבר שביל החלב. אני יודע שמכשפים דרום אמריקאיים מסוגלים לעבור בשניות ספורות מרחק של מאות קילומטרים. לעבור בגופם, לא בדמיונם". אנשים כאלו לדעתי חשובים יותר ממוזיקאים שהמוזיקה היא התחנה הסופית במחשבתם.

ב. פגשתי בג'נסיס כשהופיע לראשונה בארץ. היא אמרה לי: "אתה בחור עצוב לא מפני שאתה לא חתיך. אתה לא חתיך כי אתה עצוב".

א. רציתי שג'נסיס יתחתן עם דויד אבידן. יחד הזוג הזה היה יכול להביא לעולם יצירה גאונית שהעולם טרם ידע. אולי כעת הם מתחתנים בגן עדן. באולם החתונות התזמורת מנגנת מוזיקה של פרוקופייב.

ז. ג'נסיס אמרה: "מהפכה צריכה להיות באורח החיים, לא במוזיקה". וגם: "הקרייריזם משחק לידי הקפיטליזם". אהבה לצטט את בראד פיט: "דיכאון, מאניה דיפרסיה הם פיתרון יותר מדי קל".

פ. בסוף הופעה / קונצרט אנשים שבים הביתה או הולכים לפאב. ג'נסיס הטיפה לעזוב את הבית ואת הפאב. גם לעזוב את הגוף. או לפחות לשנות אותו במידה קיצונית. הוא לא ראה עצמו כנביא, אבל הטיף גם לעצמו להעלות בסערה השמיימה. העולם הוא גשר צר מאוד, ורצוי גם לשבור את המעקה בגשר הזה. מהגשר להמריא כמו נשר. אסור לפחד. ושקובי אור לא יפחד להפוך לקובי אוריג'.

ח. "הפחד אינו מסימני ההיכר של אלוהים" – מרטין בובר.

ט. ג'נסיס: "הילדות היא הזמן החשוב ביותר". שם נערך הקרב בין רוע לבין תום.
ג'נסיס הייתה ילד עד מותה. הנה שיר של המשורר האמריקאי ביל נוט:

הדבר היחיד שנותר לעשות
ליד קבר ילד
זה להשתרע לצידו
ולהעמיד פני מת.
–
צילומים: אבי יגיל

אילו היה לי פטיש

אמירה שיישרה גבות שבורים. נדיר לפגוש איש צנוע בברנז'ה הספרותית. אמר יהונתן גפן: "כל פעם כשאני יוצא החוצה מזהים אותי. אבל אני יודע שלעולם לא יקראו רחוב על שמי. כי לא מגיע לי".

רק מעוד שני כותבים שמעתי שלא מגיע להם רחוב על שמם: איתמר בן-כנען ורועי צ'יקי ארד. היתר, אלה שאני מכיר, ואני מכיר מאוד רבים, מחכים לרחוב / כיכר עיר על שמם. גם לפרס ישראל ולנובל. קשה לחתוך את האגו שלהם. תצטרכו לטפס לפסגת מגדל אייפל. הוא בגובה כזה. אני חוזר לנושא הזה כי יהירות היא מהדברים שהכי שנואים עלי. לא הפריע לי כשדויד אבידן דיבר גבוה על עצמו. כי לפעמים הוא ירק על האגו שלו:

"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת".

גם

"אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
… הוא בודד והיא בודדה שניהם בודדים".

כך הוא דיבר על בת זוגו ועליו.
הו, אבידן.

לפתיחת התערוכה "דויד אבידן נביא מדיה" שאצר אורי דרומר במוזיאון ת"א הגיעו הרבה משוררים. עם האף בתקרה. מחפשים את החסידה שתשליך לרגליהם את פרס ישראל. אבל כשהם יצאו הם דמו לעכברים שפטיש היכה בהם. הבינו עד כמה הם רחוקים מענק כמו אבידן. שאבידן הוא המסי / רונאלדו של השירה. והם מקסימום בוזגלו מהפועל ת"א. איזה הבדל!

אבל כעבור שבוע חזרו ותקעו את אפם בשמיים. איפוא החסידה?

שמעתם על המשורר הנודע שביום שישי, בבית הקפה הקבוע שלו, כששכנו לשולחן התחיל לספר: "אתמול הייתי בהרצאה מקסימה של שמעון זנדבנק" עצר אותו ואמר: "שמעתי שהוא אוהב את השירים שלי". כשהשכן המשיך וסיפר "שמעון הרצה על המשורר דילן תומס" שוב עצר אותו המשורר: "שמעתי שדילן תומס מאוד אהב את השירים שלי". המספר הכועס אמר: "אבל דילן תומס מת ב-1953, כשעוד לא נולדת, השיב המשורר: "אבל מקור מוסמך גילה לי שדילן כן אהב את השירים שלי".
אין גבול לאגו.

לפעמים האגו גבוה יותר ממגדל אייפל. נ.ק., שכותב בצורה מרתקת על ספרים, סיפר לי על משורר נודע שאמר לו: "חס וחלילה אני לא אומר שאני כותב יותר טוב מאלתרמן. אני רק אומר שאלתרמן לא כתב יותר טוב ממני".

בתצלום בסוף הפוסט הזה נראה אחד מהאגואיסטים האלה. שט בסירה בחיפוש אחר הפרס / הדג / הלוויתן הגדול בעולם. אבל הכישרון שלו מספיק רק לדוג סרדינים.

הו, לו היה לי פטיש. לו בלוג היה פטיש.
–