אילו היה לי פטיש

אמירה שיישרה גבות שבורים. נדיר לפגוש איש צנוע בברנז'ה הספרותית. אמר יהונתן גפן: "כל פעם כשאני יוצא החוצה מזהים אותי. אבל אני יודע שלעולם לא יקראו רחוב על שמי. כי לא מגיע לי".

רק מעוד שני כותבים שמעתי שלא מגיע להם רחוב על שמם: איתמר בן-כנען ורועי צ'יקי ארד. היתר, אלה שאני מכיר, ואני מכיר מאוד רבים, מחכים לרחוב / כיכר עיר על שמם. גם לפרס ישראל ולנובל. קשה לחתוך את האגו שלהם. תצטרכו לטפס לפסגת מגדל אייפל. הוא בגובה כזה. אני חוזר לנושא הזה כי יהירות היא מהדברים שהכי שנואים עלי. לא הפריע לי כשדויד אבידן דיבר גבוה על עצמו. כי לפעמים הוא ירק על האגו שלו:

"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת".

גם

"אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
… הוא בודד והיא בודדה שניהם בודדים".

כך הוא דיבר על בת זוגו ועליו.
הו, אבידן.

לפתיחת התערוכה "דויד אבידן נביא מדיה" שאצר אורי דרומר במוזיאון ת"א הגיעו הרבה משוררים. עם האף בתקרה. מחפשים את החסידה שתשליך לרגליהם את פרס ישראל. אבל כשהם יצאו הם דמו לעכברים שפטיש היכה בהם. הבינו עד כמה הם רחוקים מענק כמו אבידן. שאבידן הוא המסי / רונאלדו של השירה. והם מקסימום בוזגלו מהפועל ת"א. איזה הבדל!

אבל כעבור שבוע חזרו ותקעו את אפם בשמיים. איפוא החסידה?

שמעתם על המשורר הנודע שביום שישי, בבית הקפה הקבוע שלו, כששכנו לשולחן התחיל לספר: "אתמול הייתי בהרצאה מקסימה של שמעון זנדבנק" עצר אותו ואמר: "שמעתי שהוא אוהב את השירים שלי". כשהשכן המשיך וסיפר "שמעון הרצה על המשורר דילן תומס" שוב עצר אותו המשורר: "שמעתי שדילן תומס מאוד אהב את השירים שלי". המספר הכועס אמר: "אבל דילן תומס מת ב-1953, כשעוד לא נולדת, השיב המשורר: "אבל מקור מוסמך גילה לי שדילן כן אהב את השירים שלי".
אין גבול לאגו.

לפעמים האגו גבוה יותר ממגדל אייפל. נ.ק., שכותב בצורה מרתקת על ספרים, סיפר לי על משורר נודע שאמר לו: "חס וחלילה אני לא אומר שאני כותב יותר טוב מאלתרמן. אני רק אומר שאלתרמן לא כתב יותר טוב ממני".

בתצלום בסוף הפוסט הזה נראה אחד מהאגואיסטים האלה. שט בסירה בחיפוש אחר הפרס / הדג / הלוויתן הגדול בעולם. אבל הכישרון שלו מספיק רק לדוג סרדינים.

הו, לו היה לי פטיש. לו בלוג היה פטיש.

סגור לתגובות.