עכשיו עלו לרשת ראיונות טלוויזיה שעשיתי לפני חמש שנים. במקום שנקרא "חללית". ראיונות עם אורי דרומר, יוסי מר חיים, מיכל ספיר, רונן ללנה, אבנר אלטמן ("רפיוז טו דיי"/ "האסורים במגע"), גבריאל בן חורין ("להקת ישראל"). ראיון עם בועז כהן אבד. אבל אמצא אותו.
ראיון המפתח הוא עם אורי דרומר. החלטתי ללכת הפוך ממה שמצפים ממראיין. הייתי לבוש בסמרטוטים, לא מסורק, גירדתי בראש. וקראתי בלי סוף מניירות שהחזקתי. ממש אנטי מהמראיינים המיופייפים שאתם רואים בטלוויזיה. למה? האם קיים חוק שמראיין צריך להיראות נקי ומסודר? חוץ מזה מראיין צריך לחשוף את עצמו עד לקיצוניות. אחרת איך ידרוש מהמרואיין לעשות כך? זה מה שעשיתי בשיחה עם דרומר.
בראיונות עם אחרים בסדרה אפילו חבשתי כובע של בית"ר ירושלים. אפילו אם אני אוהד שרוף ואלים של הפועל תל אביב. למה לא?
כבר סיפרתי לכם שאם אתה עמוק עמוק מעריך יוצר מסוים יותר משאתה רוצה לראיין אותו אתה משתוקק שהוא יראיין אותך. זה מה שקרה בראיון עם אורי דרומר. תגיעו אליו אם תכנסו לגוגל ותקישו "קובי אור ואורי דרומר ראיון בחללית".
אז זו קריאה שלי למראיינים: השתדלו ללכת הפוך. תגוונו. תחליפו את התנוחות.
קובי נוהג פעם בשבוע לאסוף מזרקים משומשים מהתחנה המרכזית בתל אביב. להרכיב מהמזרקים אותיות ענקיות של האלף בית. בינתיים הוא הגיע לאות ז'. כשיסיים, המילה הראשונה שירכיב תהיה "כישרון". או "כישלון".
כשהכנר הגדול פנחס צוקרמן היה ילד, הוא ניגן בפני הכנר אייזיק שטרן. שטרן הפסיק אותו ואמר: "ילד, ככה לא מנגנים". צוקרמן בעט בו ואמר: "ככה אני רוצה לנגן".
–
crematoriumm.wordpress.com 