מצפן

כנראה שהמוח שלי מסובב. אני מתפרנס ממפעל קטן בתחנה המרכזית בתל אביב. אני מייצר נרות נשמה בצורת אצבע משולשת שמלאכים שמרדו באלוהים מדליקים מדי לילה כדי להרגיז את אלוהים. תביטו בשמיים. אתם חושבים שאלה הכוכבים שמאירים אבל לא. אלה הנרות. יש שם מרד!

זה סוג של נחמה לפגוש שירים שבמינון גבוה משדכים בין עצבות, רצון להפוך ויופי. המלאכים לא משלמים לי בכסף. הם נותנים לי שורות יפות. כמה מהן אני נותן לכם לקרוא / להסניף.

יהודה עמיחי אמר שהחיים הם לבנות נמל ובתוכו אונייה. ולהשלים את הנמל אחרי שהאונייה כבר טבעה. אני חושב הפוך. צריך לשים דגש על האונייה. כמה שיותר מהר לעלות עליה ולהתחיל לנדוד כמה שרחוק יותר. הצמד "סואיסיד" (אלן וגה ומרטין רב) נהגו ללכת עם מעילי עור עליהם כתוב "סואיסיד". אלן וגה אמר: "בעצם 'סואיסיד' היו ההפך מהתאבדות. שרנו על לשנות. להשתנות. על חופש". יש שם מרד!

מוזיקלית, ביצועית, השירים של נתי אורנן שונים לגמרי מאלה של "סואיסיד". נכון, יש פה עצב, אבל יותר מזה יופי של רצון להפוך. לא פלא שאורנן מוכר גם כאקטיביסט פוליטי חריף. הוא לא יושב בבית. הוא יוצא מהנמל. הייתם צריכים לראות אותו הולך עם יד שבורה במזרח ברלין. חורק בשיניו.

על האלבום האחרון שלו "העולם הזה" כבר דיברתי בבלוג הזה. יש לי יכולת אבל אין לי רצון להתחיל לפרק את המבנים המוזיקליים שבאלבום. להגיד לכם מה עושה הבס כאשר אורנן שר את השורות בשירו "חיים בדימויים": "חיים בדימויים / בלי שמץ של אמת / רק נולד וכבר כוכב / חייל גיבור הוא כלב מת", ובמיוחד מה עושה שם אקורד מוזר, ברווח שבין המילים "חייל" ו"גיבור". אם בכלל. אלף פעמים הלמתי לכם בראש את מה שהפסנתרן ארתור רובינשטיין אמר: "המוזיקה היא לא בתווים. היא מה שקורה בין התווים". אני חושב שאת האימה, הכאב, הזעם, הקללה, הרצון לשנות את המצב הקיים שבשירים של אורנן אביע טוב יותר אם אביא לכם מה שתרגמתי מספר של סופר מתח סקוטי אלים מאוד אך אוהב אדם בשם סטיוארט מקברייד:

"קולין לקח את קופסת הפלסטיק הקטנה וניגש לילדה. פתח אותה. הוציא מחט חדשה. מילא אותה בחלב. כרע ליד המיטה. האמא צעקה אל תפגע בה! קולין שיחק בשיער של ג'ני עם אצבעות הגומי הסגולות שלו. זה בסדר אמר, אני צריך לתת לך זריקה קטנה כדי שלא תהיי חולה. אני לא נותן לך כדורים כדי שלא תקיאי אותם. ג'ני הביטה בו. הפנים שלו נראו כמו פנים של מת. כמו דג זהב על רצפת חדר אמבטיה. היא הושיטה את ידה אליו. בבקשה אל תמשיך לחתוך את הבהונות של הרגליים שלי כמו שעשית אתמול… היא בקושי הרגישה במחט נכנסת. אני רוצה הביתה אמרה. אמא ליטפה את הלחי של הילדה. תיכף הכל יגמר ונחזור הביתה. דיוויד הרחיק את האמא. כעת התור שלי ליהנות. בבקשה לא. הדלת נטרקה אחריהם, כמו שדלת ארון המתים נטרקה כשאבא שכב בתוכו נזכרה הילדה. סנטרו של סילבסטר צנח על חזהו. החדר הסתובב כמו שיכור".

הלוואי והקטע הזה / הדיסק של אורנן (כנסו ברשת לנתי אורנן ביוטיוב) יארגנו משהו בתוככם. כוכב צפון. הקמת מצפן.
–