הטייס הלא קיטע

הבריחה הגדולה. לפני הרבה שנים, בבניין "ידיעות אחרונות", יואב קוטנר ואני מצאנו אותנו יורדים במעלית עם העיתונאי אהרון אהרל'ה בכר. בכר מת בגיל 45 ב-1987. העיתונאי המופלא הזה לא השאיר יורשים ראויים. כתיבתו הייתה תערובת בין רובין הוד, וירג'יניה וולף, טום וולף ונער בן 15 שמול הבית בו הוא גר פועל בית זונות 24 שעות ביממה.

בכר הסתכל על קוטנר ועלי ואמר: "אתם לא לובשים שעון?". קוטנר, שיש לו פה גדול, אמר: "אומרים לענוד שעון, לא ללבוש. אם אכתוב 'ללבוש שעון', העורכת לשונית תכף תתקן לי". בכר השיב: "בגלל עורכים כאלה אברח לארצות הברית".

אם מדברים על עיתונאים: כשאלוהים גירש את אדם וחווה מגן עדן, הוא הזמין שני עיתונאים לסקר את הגירוש. את האנטר תומפסון (בתצלום למטה) ולסטר בנגס. הוא גם שילם לשני עיתונאים אלה באספקה סדירה של תפוחים מעץ הדעת, ובהבנה שהנחש נמצא עמוק בתוך מוחם, ולא מחוץ להם.

אחרי שיצאנו מהמעלית שאלתי את קוטנר אם לא בא לו לעבור לארצות הברית. קוטנר ענה: "כרגע לא. מחר אולי". תשובה שיכולה לסכל את חלומו לזכות בפרס ישראל. או שלא. אני נוהג להחליף את המילה "בריחה" במילים "לזנק אל". לא טוב לי פה, אני חושב שיהיה לי טוב באיסלנד / פינלנד / הצפון הרחוק רחוק בקנדה. אני חושב שתחושת חוסר סיפוק, מחנק, בית כלא, חוסר תזוזה, עוברת טוב ויפה ב"קרמטוריום" שלי. אולי זה הדבר שהכי מושך קוראים לבלוג שלי. בינתיים כדי להירגע מהקורונה תרגמתי לכם שיר של האמריקאי פיליפ למנטייה (Lamantia) 1927-2005. הוציא לא מעט ספרים. לאחד מהם שם נהדר: "הדם של האוויר". בויקיפדיה אומרים: "בשירים שלו חזיונות, אקסטזה, טרור… המשורר הכי חזיוני בדור האמריקאי שאחרי מלחמת העולם השניה". השיר הוא זינוק אל. בבקשה להמריא. שלא תעזו לחגור חגורות. גם אל תקחו מצנחים. כשתגיעו לגובה רציני, תרצחו את הטייס. דלגו על שביל החלב. תעזבו. קשה לכם לנשום? תסירו מצווארכם את הצווארונים, השרשראות שחוסמים אותכם. גם את המסיכות. קומו מהכיסא. כל כיסא הוא כיסא חשמלי בבית סוהר. בדידות היא כנף גדולה. בדידות בשניים היא זוג כנפיים. רק כך תוכלו להמריא. אני מתכוון לאהבה?

אני בא

אני הולך בעקבותיה לירח המבליח
לגשר לידו מפל אדיר
לעמקים של בערה יפה
לפרחים מתים בראי אהבה
לאנשים אוכלים רגעים פראיים משעון
לידיים משחקות בכיסים נאצלים
ולחדר האפל ההוא לצד ארמון
קולות נעורים שרים לירח.

בעלות השמש היא תגור בירח
מכוסה דם אנקורים
ועטופה בשמלות ריקבון אבוד
אבל אני בא לירח
והיא תהיה שם בליל נגינה
בליל צחוק בוער
בוער כדרך מוחי
המגיר זרועו לאגם הירחי.

סגור לתגובות.