בג'ון קייל פגשתי פעמיים. הראשונה כשמיכאל רורברגר מעיתון "העיר" ואני ראיינו אותו כשהגיע בפעם הראשונה להופיע בארץ. בפעם השניה כשבא בפעם אחרת. בראשונה ניסיתי לדעת מה הוא חושב על מה שאז נקרא "מוסיקה קלאסית אוונגארדית" – הרי האיש ניגן עם לה-מונט יאנג. קייל דילג על השאלה. בתשובה אמר לנו: "אני לא מוצא שום דבר יצירתי באלבומי הסולו של לו ריד. לעומת זאת אלבומי הסולו של ניקו הם ממיטב המוזיקה של המאה העשרים". הוא גם דיבר בבוז על "סרובינג גריסל", הלהקה של ג'נסיס פי אוריג'.
איש קשה. אני חושב שהוא מרוכז כל כך בעצמו עד שדומה לצב שלא יכול ולא רוצה להשתחרר מהשיריון שמקיף / שומר אותו. אלבומיו האחרונים הם לא ניסיונות להרוס את השיריון, אלא להגדיל, להרחיב אותו. הפוך מלו ריד שהתייחס בשוויון נפש לשיריון שאופף אותו. שראה בשיריון דבשת עם סדקים שהולכים ומתרחבים. ושר על זה. בפעם השניה נתתי לקייל קסטה של להקה ישראלית, וציור שציירתי אותו. את הקסטה לקח. את הציור לא. אז אני מציג לכם את הציור בסוף הפוסט הזה. יפה, לא?
אנדי וורהול כבר לא אהיה. גם לא בנקסי שמצייר על קירות.
אבל אמשיך לטפס על קירות. מספיק הלכתי בצד הפראי. עוד תראו / תקראו שאגיע לצד השני. ולפני סיום כמה מילים על האנטר תומפסון, האבא של הכתיבה העיתונאית הגאונה. מיליון חקייניו לא מבינים: האנטר כתב כפי שהוא חי: ממותניו ומטה היה נפוליאון בגלות, באי הרחוק, וממותניו ומעלה היה ג'יימס דין. מיליון חקייניו חיים כשממותניהם ומעלה הם הפסנתרן השמאלצי ריצ'רד קליידרמן, וממותניהם ומטה הם חיקוי עלוב לדודו טופז. האנטר אהב את עצמו, אבל יותר אהב את הכתיבה. ויותר מהכתיבה אהב את אמריקה ששברה את לבו. מיליון חקייניו אוהבים רק את עצמם. האגו הוא הקיר הגבוה בעולם.
–
crematoriumm.wordpress.com 