נדבקתם?

בתקופה פורחת יותר הבאתי את המשפט "עיתונאי רוק טוב הוא גנב פסנתרים שמאחסן את הפסנתרים הגנובים על גגות גורדי שחקים (כישרון הכתיבה שלו מגיע עד שם), שם הם הכי קרובים לשמיים, אבל יודע שרוב הנגנים / הקוראים מתעצלים לטפס גבוה, פוחדים מרוחות חזקות, משמש לוהטת, מגשם ושלג…".

בתקופה האחרונה אני נובל. לא מסוגל לצרף משפטים כאלה. צריך להיעזר באנשים אחרים. למשל, בדברים של המוזיקאית אלונה טוראל ז"ל: "בניו יורק אנשים אומרים שיש שני סוגי מוזיקאים: אלה שקוראים תווים ואלה שמנגנים". אני מאמין שגם בכתיבה על מוזיקה יש כאלה שמחפשים תווים ואיזה תו מקדים תו אחר, חוזר שוב ושוב ומתי, וכאלה, המרתקים יותר, ששומעים מה שבאמת מנגנים.

אלונה טוראל. זו שעשתה לחנים עמוקים כמו "בשביל אל הבריכות" (למילים נפלאות של יורם טהר לב). תקשיבו לביצוע האדיר של חוה אלברשטיין. קורה בו דבר מדהים: כל מילה, ממש כל מילה שחוה שרה מכילה נואשות ומיד אחריה, באותה מילה, תקווה. או שתקווה שאחריה נואשות. איך חוה עושה את זה? היא מבינה שטוראל התגברה כאן על מגבלת המילים. פרצה אל מעבר לגבול המילה. כשהחברים שלי (רוח חזקה, שמש לוהטת, גשם ושלג) ואני גנבנו את הפסנתר שלה, היא שמרה שהדלת אותה פרצנו לא תסגר.

קובי חזר לפרוח?

לפי כל הכללים פה הייתי צריך להביא לכם שיר שתרגמתי. אבל מה שהתחיל אצלי בטשטוש ההבדל בין זכר לנקבה מסתבך לדקדוק נזיל. הופך לטקסטים לא מובנים. "אז דיברו אלי העצים" תרגמתי פעם מאנגלית ומכרים שלי שואלים: "למה אתה מקשיב לעצים ולא לעצות?". וגם "מחיר המסכות יורד, האם משום כך אתה קורע אותן?". לתרגם זה להיות מציל בבריכה. אני רוצה להיות מישהו הפוך: "שודד ים. גם רוב עיתונאי מוזיקה הם מצילים בבריכה. הנדירים בהם הם שודדי ים. אי המטמון רק ברשותם".

לרוקיסט האנגלי איאן דיורי יש כמה יצירות מופת. בעומק, בדמיון שבהן. אחת מהן הוא השיר "Fucking Ada" (לחצו לשמיעה). כאן דיורי עושה מה שאלברשטיין עשתה. כשהוא שר בכל מילה, אבל בכל מילה הוא מכניס ייאוש, תקווה ומוסיף (מה שאלברשטיין ב"שביל אל הבריכות" לא עשתה) – זעם. ציירתי את דיורי. בסוף הפוסט הזה תראו את הציור. הביצוע של דיורי הוא פלא בלי מסכה. לצערי כל כך מעט זמרים בייחוד ישראלים נדבקו ביכולת הזאת.

לפני שנים, כשבתי קולנוע תל אביבים 'זמיר', 'מרכז', 'תמר' הקרינו סרטי סקס, עמדתי בתור לקופה קורא ספר של הרוקיסטית האמריקאית החריפה לידיה לאנץ'. אחד העומדים לידי ביקש לעיין בספר. שמחתי. סוף סוף יהיה לי עם מי לדבר. אבל האיש החזיר לי את הספר ונהם: "אין פה תמונות של בחורות ערומות". ואז הבטחתי לעצמי כשאכתוב על רוק אכניס לרשימות תשוקה לא מסופקת, אכזבה, ציפייה, משהו שלא כדרך הטבע, תחליפים, בדידות, פחד מלגעת בדברים אמיתיים.

ואני לא רוצה להפסיק להידבק מהדברים האלה.

סגור לתגובות.