התשובה

כול/קול מילה נוספת מיותרת. בתצלום למטה דיוויד קרוסבי ואשתו חבוקים. אהבה ענקית. זה תצלום הרוקנ'רול המרגש ביותר שאני מכיר. שמעתם את המוסיקה שקרוסבי עשה ועושה (קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג). אבל חיבקתם פעם מישהו ככה? מישהו חיבק אתכם ככה?
–

עטלף

מסמסים לי. למשל: "קובי, הטקסטים שלך כמו מערכונים שטוחנים אותם עוד ועוד של 'הגשש החיוור'. עד אשר צוחקים לא במקומות הנכונים".

או:

"קובי, תזכור מה שחנוך לוין כתב: 'זה שאתה סובל, לא אומר שאתה איכותי'".

גם:

"אתה חושב שהמשפטים שלך עם סולואים של ג'ימי הנדריקס. אבל איך כתב יגאל סרנה, עיתונאי גדול: 'לצבוט חבלי כביסה זה לא לצבוט מיתרי גיטרה'".

אפילו:

"אתה מזכיר לי את האיש שעובר ברחוב בו אני גרה, צועק 'אלטע זאכן', ומנסה לקנות מאנשים תשומת לב תמורת טלפון שבור".

כמובן שאת הסמסומים האלה אני המצאתי. הם מאזנים טקסטים שלי שאני מביא.
למשל: שירים הם תפוחים. מבקרי מוסיקה גרועים מחכים שענף עץ התפוחים יבלוט מחוץ לגדר. אז הם מושיטים יד וקוטפים את התפוח. מבקרי מוסיקה בינוניים מדלגים מעל הגדר וקוטפים את התפוח. מבקרי מוסיקה באמת מוכשרים, כשהם מדלגים מעל הגדר בגדיהם נקרעים, נשמתם נקרעת, כי הם מבינים שהגדר עשויה מעצים שנגדעו. על זה הם כותבים.

איך קרה שכמו תקליט שהמחט נתקעה בו אני שפוך בעניין כתיבה / צירוף משפטים על מוסיקה? מה, אין לכם ולי דברים יותר חשובים לדבר עליהם?

כנער מאוד צעיר חברים ואני הנחנו חוברות "טרזן", "קפריקורן", "ביל קרטר" ו"בוק ג'ונס" על הריצפה, מצטופפים סביבן וקוראים. כשגדלנו קצת קראנו לאור פנס בלילה ספרי ספריית "מסתורין" בהוצאת "מזרחי". אגתה כריסטי, ז'ורז' סימנון (ראו תצלום בסוף הפוסט), פטריק קוונטין, מיקי ספיליין, אירל סטנלי גארדנר ועוד.

בלשים!
ספרי מתח!

פרופסור דן מירון אומר שספרות מתח היא גלולת הרגעה לבורגנים: סדר מסוים מופר. רצח. גניבה. אונס. אלימות אחרת. ואז בא בלש, פותר את הבלגאן, ומשיב את הסדר על כנו. הקורא נאנח בשביעות רצון. הוא יכול להמשיך להתנהג כאילו דבר לא קרה. לעומת זאת, ספר באמת גדול גורם לקורא חוסר מנוחה. לשאול את עצמו שאלות קשות. רציניות. לבדוק את חייו. את סביבתו. קוץ חד וארוך בישבנו. ספר גדול הוא פעמון אזעקה מחריש אוזניים, אבל פותח פקפוק עצמי.

אני רוצה להצמיד לטיעון הזה מוסיקה (זה אמור להיות בלוג על מוסיקה). ברחבת היכל התרבות בתל אביב ישנה בריכת מים גדולה. פעם ראיתי בחורה משיטה בה סירת נייר קטנה. כשראתה אותי אמרה: "נכון שאתה שומע את רעש המנוע של הסירה?". זו הייתה אחת המחמאות הכי מרגשות שקיבלתי. אני חושב שמוזיקה קאמרית במוזיקה קלאסית היא סירת נייר שאפשר לשמוע את המנוע שלה. לדוגמה, תקשיבו לפרק השני של הסונטה מספר 3 לכינור ופסנתר של בטהובן. אני ממליץ על הביצוע הגאוני של פנחס צוקרמן ודניאל ברנבויים. לא רק שתשמעו שם מה חושב בטהובן על ספר קהלת בתנ"ך, על התהפוכות או חוסר התהפוכות שבו. אלא לפעמים, גם תיראו את זה.

אני מודע לזה שיש שיגידו ש"קהלת" זה ראשי תיבות של המשפט "קובי, הזיותיך לא תופסות". אבל אם אני יכול לשדך בין בטהובן וקהלת, אפשר לשדך בין קובי ופרס סוקולוב לעיתונאות.

נדמה לי (סמסו לי אם אתם מסכימים) שניסיתי בבלוג הזה לעשות סטנד אפ קומדי. מה שיצא זה סטנד אפ טרג'די. אקספרס לגרדום. כי אני לא סופר. לא עיתונאי. לא בלוגר. אני עטלף. תולה את עצמי הפוך.
–